מספר פוסטים שהועלו כאן לאחרונה זכו תגובות זועמות, עויינות ומאויימות. גם לא מעט שאלות שהעלתי אצל אחרים זכו למענה דומה.  

לא פעם נתפסים רעיונות המועלים כאן כפרובוקטיבים, ואולי בצדק. אך הכוונה אינה רק לעצבן, אלא גם להתבונן על חיינו מזווית שונה מהדפוסים שהוטמעו בנו.

חינוכנו וזהותנו הלאומית מעוררים תגובות מידיות כגון "אין ברירה", ו"חייבים להתגייס למאמץ", וגם כשעינינו רואות את הפגמים, אנו שבויים לא פעם בקיבעון זהותי-השרדותי ובחיפוש תירוצים שיצדיקו את המחדלים.

וכך אנחנו ממשיכים לתרום ולהתרים - כי אין מוסדות שתפקידם לטפל בנזקקים, סותמים את האף ובוחרים במי שבחרו הורינו וסבינו - כי כך חונכנו בבית אבא, ומגוייסים לשטחים - כי אסור לערער על חוקי המדינה ומנהיגיה, הבזים לחוקיה ולנו.

אכן פלונטר - יש חוק, אין הנהגה, יש במי לבחור!

האנתרופולוג מטיב לסכם את רעיון הזהות העיוורת, וכך הוא כותב על דפוסי הצבעתו: "אל תטעו בי, אני בעד החזרת רמת הגולן, חזרה לקווי 67 (למעט, אולי, גושי התנחלויות נוסח ההצעה של ברק) והחזרת מזרח ירושלים. אבל הזהות, הזהות, היא זו שקובעת. אני ליכודניק. אבא שלי ליכודניק וגם הבן שלי, בעזרת ה', יהיה ליכודניק."

במילים פשוטות ניתן לסכם את דבריו: דעותי שונות בתכלית, ובכל זאת הצבעתי ואמשיך להצביע לליכוד, ויהיה מנהיגה ודעותיו אשר יהיו. 

"בתור מי ששירת בשטחים יותר מפעם אחת, הכיבוש הוא מוטעה, אבל כל עוד הוא קיים, יש חובה לשרת שם... אם כל אחד יעשה דין לעצמו, מצבנו יהיה בעייתי ביותר" - עונה ליאופרד, המזהה עצמו כשמאלני.

והוא לא לבד. אלפי מילואימניקים שמאלנים מוצאים עצמם מסנגרים על שירותם בשטחים בתשובות של מוסר וחוק, ועיוורים לאפשרות שעצם שירותם וציתנותם מחזקים את אחיזתנו באותם שטחים.

רבים אחרים, ממחנה הימין, רואים בכל מי שדעתו שונה בוגד במולדת, עוכר ישראל ומסייע לאויב - לא פחות.  

נושא התרומות ממחיש גם הוא את מוטיב הזהות, ועורר (כצפוי) תגובות נזעמות כאן וגם אצל גריי.  תגובות המלמדות שלמרות שרובנו נולדנו כאן, במדינה ריבונית, רבים עדיין מזוהים יותר עם היהודי הנרדף וחסר האונים, החיי בגלות מנוכרת, וזקוק לתרומה וצדקה כדי לשרוד מול שליטים והמון עויין.

בניגוד מוחלט להתגייסותנו להגנה על המולדת (גם אם היא פולשת ללבנון), זכויות אזרחיות ובחובותה של המדינה לנתינה, הן, לדעת רבים, בגדר רשות בלבד.

ודווקא מרג'י הצעירה והנזקקת (לכאורה), מפתיעה גמישות מחשבתית יוצאת דופן, וכותבת: "אין דבר יותר גרוע מלהרגיל אנשים לקבל לחם חסד. כי דווקא אז, כשהם יהיו משוכנעים שהם לא יכולים לכלכל את עצמם בעבודה - הם יפנו לפשע. השפעה של הורים דפוקים אפשר אולי למתן בעזרת מועדוניות, אבל אי אפשר להפעיל רשת מועדוניות מתרומות..."

לא מעט זהויות אנחנו נושאים על גבינו - ישראלית, דתית/חילונית, משפחתית, חברתית, פוליטית ועוד.

"הזהות הזו היא סידרה של דמויים, מחוייבויות, שייכויות המבוססת על על תהליכי תירבות וסוציאליזציה שעברתי" -  משיב האנתרופלוג למגיבים, ומוכיח כי זהות היא ערך חשוב המכיל את עברו של האדם, שיוכו המשפחתי ונאמנותו לחברה, אך בד בבד מלמדת תשובתו עד כמה כל אותם ערכים נעלים הופכים מסוכנים כשאליהם נוספים השמרנות, הקיבעון וציות ללא עוררין.

זהות עיוורת משולה לטייס אוטומטי. והטייס הזה, המנווט במסלול קבוע וחסר מחשבה עצמאית, מנתב אותנו כסומים ללועו של הר הגעש.