אתמול התאבדה רפונזל.

מותה לא בא בהפתעה למי שקרא את דבריה בימים האחרונים. לא ניתן היה להצילה מעצמה.

את רפונזל פגשתי פעם אחת - ערב הפגנה שלא התקיימה, עת המתנו, רוית ואני, ברחבת בית המשפט למשתתפים נוספים שלא הגיעו. היא ניגשה ושאלה האם גם אנחנו מחכות למפגינים. פגישה של כמה דקות. כמה משפטים לא מחייבים, וכל אחת הלכה לביתה.

עיקר היכרותי איתה הייתה דרך הבלוג. קוראת שקטה עפ"ר. זה לא היה קל. אני מודה שלא תמיד היה בי הכוח להתמודד עם כאבה הנורא. כמעט ולא הגבתי.

ובכל זאת, סיפור חייה היה כזה שלא ניתן להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה.

קשה להבין מדוע כה התעקשה רפונזל לדבוק בבלוג - ביתה הווירטואלי. ברור היה שהמקום לא טוב בשבילה. היא נעה בריטואל קבוע וידוע מראש של נפגעת ופוגעת, קורבן ומקרבן, כותבת ומוחקת.

אולי – כמו רבים אחרים – קיוותה למצוא כאן את החום, האהבה והאמון, שכה התקשתה למצוא בעולם שבחוץ.

בחודשים האחרונים, לרגעים, נדמה היה שמצאה את דרכה. מתהום המחשכים עלתה רפונזל שונה.  רגישה למצוקת החלשים, פעילה חברתית.

ושוב סערה גדולה שסחפה אותה אל מותה הטראגי.

רפונזל הייתה חולת נפש, אך הייתה גם אישה אינטליגנטית ומבריקה, שהטיבה לכתוב ונגעה בליבם של קוראים רבים. ועכשיו, בתום הקרב, ראוי לשקול להעלות את בלוגה שנמחק (ולו גם חלקים ממנו). נדמה לי שמגיע לה לפחות זיכרון זה.

נוחי בשלווה, רפונזל.