את המשפט שבכותרת אמר אמש בן משפחתו של החייל פבל סלוצקר ז"ל, מדימונה, שנהרג בתקרית ליד כרם שלום. משפט קשה ונוקב, שיש בו יותר מכאב וצער לילד שנפל.

אין לי מושג כמה בנים של פוליטיקאים שירתו ומשרתים בצבא ובאיזה תפקידים, ולא בדקתי כמה בנים של פוליטיקאים נפלו יחסית לאוכלוסיה. זה גם לא העניין. יש משפטים שמרגע שנאמרו הם הופכים לאמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור, פשוט משום שהם משקפים את תחושת הרוב.

הסיסמאות "כל העם צבא" ו"צבא העם" הושרשו עמוק בנרטיב הישראלי. ולא בכדי. בן-גוריון (כמו גם המנהיגים שבאו אחריו) הבין שללא צבא חזק ואיכותי, וללא המוטיבציה של חייליו, לא תשרוד מדינת ישראל.  וצבא כזה לא היה יכול לקום ללא ערכי סולידאריות ושוויון, והאמון המלא של ההורים, השולחים את ילדיהם, ויודעים כי דאגת המדינה לאזרחיה וילדיה עומדת תמיד (וללא תנאי) בראש סדרי העדיפויות.

לנוכח התהליך החברתי-כלכלי שהתרחש כאן בשנים האחרונות, ולנוכח הפערים הנוראים והזלזול בחיי אדם ובאיכות החיים, המשפט הנ"ל לא באמת מפתיע. אם כבר, מפתיע שלא נאמר עד עתה. האם ביבי, אביר הכלכלה הנכונה, באמת חשב שניתן לדרוס ברגל גסה את הביטחון הכלכלי של משפחות וילדים מבלי לפגוע במרקם החברתי העדין? האם אולמרט או הירשזון עדיין מאמינים שמשפחות הנאבקות יום אחר יום רק כדי לשרוד, מרגישות מחויבוּת להקריב את היקר להן מכל למדינה המתנכרת ומבזה אותן?

במדינה ה"מתהדרת" בשיא המשפחות העניות במערב, בעוד מיעוט בעלי ההון הולכים ומתעשרים; בחברה בה החלשים אינם נספרים; ובמקום בו חינוך הילדים הופך לא רלוונטי אם לא התמזל מזלך להיוולד למשפחה או השכונה הנכונה, השאלה שצריכה להישאל אינה מדוע משפחתו של החייל שנהרג מרגישה כפי שהיא מרגישה, אלא כמה זמן ייקח עד שתחושות אלה יחלחלו גם לעומק הצבא.

ומול הפשלות הצבאיות האחרונות, חייב שר הביטחון – זה שכינה עצמו עד לא מזמן "אידיאולוג חברתי" - לתהות האם אלה סתם תקלות, או שמא "צבא העם" אכן מתדרדר לאותו בור אפל אליו שוקעת המדינה.