הנה זה מתחיל. 16 הרוגים מצדם, אחד מצדנו.

"מבצע שלום הגליל" הפך למלחמת לבנון. על "מבצע גשמי קיץ" אמר השבוע ראש הממשלה שמדובר ב"מלחמה ארוכה שדורשת סבלנות" ושעלינו גם לגלות איפוק אינסופי וגם לא להיכנע לסחטנות; גם להשיב מכה וגם לנשוך את השפתיים.

(אלוהים, כמה קלישאות מנפיק האיש שעומד בראש המדינה בנאום אחד!)

לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא סומכת על חבורת המלהגים הסדרתיים שנקראת ממשלת ישראל. ועוד פחות על העומד בראשה. ת'אמת, הם מפחידים אותי. קיוויתי, ייחלתי לממשלה אחרת. נשארתי עם השטויות שפולט רמון בכל תוכנית אקטואליה, החיוכים המתנחמדים של הירשזון, המבוכה מפרץ המגמגם מילים של  אחרים, השתיקה של תמיר, האכזבה מלבני, ועם חרדה גדולה שגורמת לי חבורת הנרפים שיושבת סביב שולחן הממשלה, שאין בה אפילו שר אחד ששואל "למה?".

והם, הם המראה שלנו. רודפי כבוד מזרח תיכוניים. ששים אלי קרב ובורחים מפשרה ומשא ומתן, בזים להבלגה ומהללים את ההרתעה.

כל כך הרבה כוח, כל כך מעט ענווה.

כאילו לא היינו בסרט הזה, כאילו לא למדנו בעל פה את זוויות הצילום, והנוף הפסטוראלי, ומוסיקת הפתיחה המרגשת, והגיבור האלמוני -  דיפלומט שנפגע, או חייל שנחטף –  שמעניק למלחמה את הפן האישי, ההזדהות והצידוק המוסרי.

"תנו לנו עוד!" – אנחנו מבקשים, והממשלה נותנת. כאילו עוד לא הבנו שסרטים שמופקים במזרח התיכון לא נגמרים אחרי תשעים דקות (או 40 ק"מ), שגשם של טילים הורג, ושהמתים לא יקומו בסוף הסצינה ולא יככבו יותר בשום סרט.