בימי הקרבות הראשונים הייתה לצה"ל עדנה - תמיכה ציבורית ועולמית כמוה לא ידע מזה שנים. אפילו השמאל, הסקפטי בד"כ, נצר לרגע את ביקורתו והשתדל לשמור על ממלכתיות מאופקת. אך כולנו, המכירים מקרוב את המנטאליות הישראלית, ידענו שזה רק עניין של זמן, וכי שום משיח או חמור לא יחזירו לחיים את הקונצנזוס שמת ב-82'.

טוב, נו, כמעט כולנו. חוץ מהגנרלים בפועל ובמיל', שהתגייסו להביא לנו מניחוח מדורת הקומזיץ, תוך שהם מפזמים בערגה בלתי נשלטת "נאצר מחכה לרבין".

אני לא אומרת שתפיסת העולם של 67' הייתה פחות טובה (בעצם אני כן אומרת, אבל זה לא העניין), אלא שמספר תהליכים קטנטנים שהתרחשו מאז, גורמים לגנרלים ועוזריהם להצטייר כדון-קישוטים סניליים, הבטוחים שלשלוח את העורף לשתות מים בשעה שנופלות על ראשו קטיושות, זו תשובה מספקת ומחזקת.

קחו למשל את דוברת צה"ל (שניצני הביקורת הזכירו לה את הכלל הידוע בצבא לפיו ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר).

ומה בדיוק חשבה הדוברת? שאם תאמר את צמד המילים את "טובי המומחים" נעבור כולנו לדום מתוח?

מותר כמובן לאנשי ההסברה של צה"ל להביע את דעתם. יש שיאמרו שזו אפילו חובתם. אלא שבניגוד לקלישאות היוצאות מפי ראש הממשלה, מצה"ל אנו מצפים לתגובה עניינית, ורצוי שלא תהיה מנותקת מהמציאות. תא"ל רגב היא אישה צעירה, ובוודאי התוודעה זה מכבר לרזי האינטרנט. ובכל זאת, בלהט קרבות ההגנה, כנראה נשכח ממנה שבמאה ה-21, בה רובנו חיים, לא די להסתתר מאחורי דעתם המלומדת של מומחים ערטילאים - טובים ככל יהיו, ושטיעונים בנוסח "מידע מודיעיני חסוי" גורמים לציבור עקצוצים נוּגים בעורף, ולתהייה על מי לעזאזל עובדת יחידת דו"צ "לילות כימים".  

ואם תא"ל רגב באה לקלל ויצאה סתם עילגת, צל"ש הפתטיות מגיע, ללא מתחרים ממשים, לאלוף פיקוד צפון, שהודיע לנו: "אנחנו במלחמה והיא עולה בחיי אדם. לא נספור כעת את המתים, אלא בסוף".

סיפור אישי: אחי היה לוחם צעיר במלחמת יום הכיפורים. לאחר מספר שבועות ללא אות חיים ממנו, ושתיקה רועמת מצד יחידת הנפגעים של צה"ל, החליטו הורי לחפש אחריו בעצמם. הם עברו במקלטים בהם שוכנו חיילים נפגעי הלם קרב, וסרקו כל תמונה ובדל מידע על חיילים שנשבו. לבסוף, באחד מבתי החולים, הם פגשו מספר לוחמים מיחידתו, ומהם נודע להם לראשונה שבנם נפצע בקרב ביומה השלישי של המלחמה, ומאז אין עליו כל מידע. שלושה חודשים נחשב אחי לנעדר שאינו נספר. שלושה חודשים ארוכים מנשוא, שבסופם נמצאה גופתו בחולות סיני.

כך היה מקובל בימים בהם לא ספרו מתים לפני תום הקרבות; ימים בהם הנופלים היו מגש הכסף שעליו הוקמה המדינה. אך מאז –  כפי שחווה מנחם בגין על בשרו - חיילים שנהרגו אינם עוד בגדר מספרים צבאיים, אלא שבים להיות בנים, אבות ואחים.

אכן, המלחמות קשות היום למצביאים צבאיים. חלפו השנים הנפלאות בהן יכול היה הצבא לעשות ככל העולה על רוחו – לכבוש, לכתוש, לגרש, למגר (ועוד מיני מכמנים פיוטיים). אך כפי שלא ניתן עוד למחוק את הצבעים ממרקע הטלוויזיה, וכפי ששום צנזורה צבאית אינה מסוגלת לעצור את מהירות המידע הזורם ברשת, כך גם לא ניתן יותר למרוח אותנו בסיסמאות ריקות מתוכן. זה עובד עלינו בערך כמו "טוב למות בעד ארצנו". ואולי אפילו פחות. אצל טרומפלדור זה לפחות היה אותנטי.