משעות הבוקר אני סופרת נפגעים. Ynet ו-NRG מדווחים על "13 נפגעים בקרב בבינת ג'ביל"; 'הארץ' מדווח על "נפגעים רבים לצה"ל"; ב- Walla מסתפקים ב "10 חיילים נפגעו". נפגעים גם בחדשות הרדיו והטלוויזיה. ככל שחולפות השעות המספרים עולים, וכן השאלה – מהם נפגעים? מאיפה הגיע המושג המעורפל "נפגעים", שאינו מעיד לא על חיים ולא על מתים. ספק נפגעים-בנפש ספק פצועים. הכל ולא כלום בכפיפה אחת.

לראשונה שמתי לב לכך ביום בו דווח על עוד מסוק שהתרסק. כותרות עיתוני הרשת דיווחו כי "שני טייסים נפגעו בהתרסקות". זה לקח 7-8 שעות לפני שהטייסים הנפגעים היו למתים.

הבוקר זה כבר ברור יותר – מכבסת המילים מתעדכנת.

אפשר היה לדחות את המידע האישי. אפשר היה להסתפק בתיאור הקרבות הקשים עד שיגיעו דיווחים מדויקים. ל"נפגעים" האלה יש הורים, אתם יודעים, ובמדינה קטנה כשלנו תוך שעתיים-שלוש כולם כבר ידעו איזה גדוד נלחם באיזה מקום. מישהו חשב על זה, או שהסקופים התקשורתיים חשובים מהכל? כאילו מה? "אנחנו, הכתבים בשטח, יודעים את הפרטים, אבל לא מרשים לנו לגלות לכם, אז רק נרמוז שיש נפגעים, שתדעו, שאנחנו יודעים יותר מכם"?  

תוך דפדוף וזפזופ, הרגשתי כאילו נזרקתי לילדות. אז קראו להם "נופלים". מילה מרוככת. כזו שמבוגרים רגישים ומתחשבים משתמשים בה כשמדברים ליד ילדים צעירים. כי בשפת הילדים ליפול זה חלק ממשחק. נופלים וקמים. "רצתי, רצתי ונפלתי". במקרה הפחות נעים גם "מכה ביד קיבלתי". ולילדים, זה ידוע, לא זורקים את המוות בפרצוף, אלא מכינים אותם למציאות הקשה בשלבים מדודים. (קודם סבא היה איש זקן, ואז חולה מאוד ועייף, ורק בסוף הוא מת ועלה לשמים). 

אחר כך, מאוחר, כשהילדים כבר ישנים, מגיעה ההודעה הרשמית. בשקט. שלא ידעו, שלא תיפגע שלוותם. כי להיפגע זה שום דבר שפלסטר או נשיקה מאמא לא ירפאו עד הבוקר.