תראו אותנו – לא מדהים כמה סלקטיבית מחשבתנו? רק לפני מספר ימים חפרנו בכלי התקשורת הזרים כדי לדלות בדל מידע אמין, אותו, כך נדמה היה, מסתירה מאיתנו התקשורת הישראלית. אבל כשמדובר במידת אחריותה של ישראל למותם של עשרות חפים מפשע, הפכנו בין רגע לעוזריהם האישיים של דוברת צה"ל, מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל. לפתע אנו תוהים איך זה שהעולם לא מאמין לנו, ולאן לעזאזל נעלמה ההסברה הישראלית.

ולְמה בדיוק אנחנו מצפים שהעולם יאמין? שאנחנו, הישראלים, טובים יותר? שלמנהיגנו, בניגוד למנהיגי העולם הערבי, באמת איכפת מאזרחי המדינה?

ברוח הפטריוטיזם הישראלי שנעור משינה עמוקה, זו בדיחה כמעט מצחיקה.

ציני ככל שישמע, הטרגדיה בכפר-כנא עושה רק טוב למערכת היחסים הסבוכה של ממשלת ישראל והעורף. המשוואה של טובים מול רעים חזרה לפעולה - מצדה האחד טרוריסטים המשתמשים באזרחים כב"מגן אנושי", ומצידה השני, ממשלה דמוקרטית ונאורה, העושה כל שביכולתה כדי להגן על אזרחי ה"ממלכה". 

זה בדיוק מה שממשלת ישראל רוצה שנחשוב. אלא שזה ש(עד לרגע זה) לא נהרגו עשרות אזרחים ישראלים, זה יותר מכל דבר אחר עניין של מזל, שאינו שונה מחגיגת כיסוי התחת בניילונים של מלחמת עיראק. וזה שבצד הלבנוני חיים, מתים ונפצעים אזרחים פחות מזליסטים, אולי לא הופך אותנו לרעים יותר, אבל בטח לא לטובים יותר.

לפני שאנחנו ממהרים לבקר את ההומניזם הלקוי של חיזבאללה, ואת חולשתה של הממשלה הלבנונית, בואו ננסה להתבונן על עצמנו מבעד לערפל הקונצנזוס המלכד.

הביטו עליהם – שחיים במבנים מטים לנפול, שיושבים במקלטים טחובים בשכונות הדלות של חיפה ובישובים שלא מצאנו טעם וסיבה להשקיע בהם, ושכל שנותר להם כעת הוא להתפלל שלא ישכחו אותם בסבב חלוקת המזון.

הביטו עלינו - שדחקנו לשולי החברה והתודעה את החלשים שבקרבינו; שבמצוות נתניהו והאוצר כינינו כל מי שלא שפר עליו גורלו "פרזיט", ושלחנו אותו לצאת לעבוד ומיד!

הביטו עלינו ועליהם. במה אנו שונים משכנינו? במה שונים העניים, הילדים, המפוטרים, הקשישים והחולים החיים בקרבינו מאלה שבצד השני? בוודאי לא במידת אכפתיות, האנושיות והחמלה שגילו כלפיהם החברה הישראלית ומוסדות מדינה בשנים האחרונות.  

בהתבוננות רחבה, אנחנו דומים לשכנינו הרבה יותר משנוח לנו להודות. כאן ושם הפכו החלשים בני ערובה בידי מנהיגים כוחניים. כאן ושם נודבו אלה, בעל כורחם, להיות מגנים אנושיים של מחרחרי המדון והקרב. כאן ושם יאלם קולם ויעלם זכרם של החלשים - המתים ואלה ששרדו – ביום שאחרי המלחמה.