(זהירות פוסט דביק!)

באחד הבקרים הראשונים של המלחמה בצפון התעוררתי עם תחושת גאווה על היותי חלק מעם ישראל. זה היה מוזר וקצת מפחיד. חלפו שנים מאז חשתי כך. זה לא שהמדינה פחות יקרה לי היום, אלא שתהליכים שהתרחשו בה בעשור האחרון דחקו אותי לשוליה הפוליטיים, המדיניים והחברתיים - שוליים שאינם נוחים, אך באופן מפתיע דווקא משם התחדדה ראיתי, והבנתי שלמרכז כבר כמעט בלתי אפשרי להשיב אותי.

ולא שמישהו רוצה. הרי בעיני הרוב אני קוץ בתחת האומה.

לקנאות הימנית, שבעבר הייתה בשוליים ונעה למרכז, נוח יותר לשמר אותי ב"שמאל הסהרורי", רק מפני שאיני רוצה להיות חלק מעם כובש השולט במיליוני פלסטינים.

פוליטיקאים ומסיתי שנאה כינסו אותי לגטו "נאשמי אוסלו", רק משום שאני מאמינה שהדרך היחידה לשלום היא דיאלוג, וששום הבנה לא צומחת במקום שבו "אין עם מי לדבר".

למנהיגי הכלכלה החדשה אני מכשול מיותר בדרך למיליון הבא, רק בגלל שאני חושבת שחברה המתעמרת בזדון (ואין מילה אחרת) בקשישים, חולים וחלשים, חורצת את גורלה לגסיסה מייסרת ולמוות.

רוב הזמן אני די גאה להיות בשוליים הדוקרניים. אחרי הכל, אם תחשבו על זה, לא כבוד גדול להיות היום חלק מהמרכז, ואפילו מהאגפים הנדחים מביך להביט במצעד נציגי המדינה הנכנסים ויוצאים מחדרי החקירות. שלא לדבר על כלימת נשיא המדינה – זה שבעבר ייצג את הרוח והעשייה הציונית.

ובאמת הכל היה די בסדר. כעסתי כרגיל, התמרמרתי כרגיל, הרגשתי דפוקה כרגיל. ואז פרצה המלחמה, ופתאום שום דבר לא היה כרגיל.

לא התכוננתי לזה. חשבתי שאני מחוסנת. לא תיארתי לעצמי שמלחמה תערער את השוליים הקוצניים שבניתי לי ותהפוך את קרביי. ואולי, כפי שכתב נגב בתגובה לאחד הפוסטים הקודמים: "המלחמה הוציאה אותך משלווה מדומה של הכל לא בסדר בערך, למציאות של באמת הכל לא בסדר". זה נשמע נורא, אבל יש בזה משהו. כי מלחמה היא מצב שבו ההיגיון הוא האחרון להתעורר.

במלחמת לבנון הראשונה היה פשוט יחסית להתנגד. הייתה לנו האפשרות ובחרנו ביודעין במלחמה. אך הפעם התערפל ההיגיון בין גוונים של אפור כהה לאפור כהה יותר. ובסבך הכאוס הרגשי, שבו הכל כל כך לא בסדר עד שאין מאיפה להתחיל, הייתה למלחמה מראית-עין של סדר כלשהו, של כללים ברורים, של "אין ברירה", ושל צדק אבסולוטי שמגמד את הרוע והשנאה והניכור שבתוכנו, עד שבאותו בוקר מצאתי את עצמי כמעט נבלעת מרצון באשלייתה, שפתחה לי צוהר לחיק הישראליות האיתנה, הנלחמת על ביתה וקיומה.

מפתה היה להניח סופסוף לעימות המתמשך עם זהותי הישראלית-ציונית, לשוב הביתה ולהתרפק על הילדות התמימה של דור שלישי וגאה לחלוצי הקיבוץ, שהמירו את דתם באידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית, שגם היא התנפצה כמו אשליות אחרות. ועצוב. עצוב לגלות שלמרות החומות, בתוך תוכי אני עדיין רוצה לחזור ולהיות חלק ממחנה הצודקים.