זהו זה. הבוקר בשעה שמונה בדיוק, השתרר שקט מוזר בצפון הארץ. בביתה שבגליל העליון, נצמדה אמא שלי לחלון הבית והקשיבה לשקט. חיפשה את רעם הסוללה היושבת על הגדר המזרחית ושמעה בעיקר ציפורים של בוקר גלילי נוח.

שקט שביר, לא יציב, אומרים כל הפרשנים ומחפשים בנרות את ה"מלוכלך" שייפלט לו כדור לעבר כוחותינו, כדי להכריז על הפרתה של הפסקת האש, אבל אמא שלי, כל מה שאיכפת לה זה שבנה הצעיר יצא הלילה בשלום מלבנון, בפעם השניה במלחמה הזאת ובפעם המי יודע כמה, בחייו הקצרים, ושבנה האמצעי סיים גם הוא את הסבב הזה של המלחמה שלם וכמעט בלי פגע. כל היתר, שולי. הבומים, השריפות, הקטיושות, החרדות, המתח הבלתי פוסק. הכל שולי. הכל נסבל וניתן לנשיאה על כתפיה הצרות של אמא לשני לוחמי מילואים, כל עוד בניה שבים בסופו של דבר שלמים ובריאים למקום מבטחים.

משלב מסויים של המלחמה הזאת, גזרתי על עצמי שתיקה. הרשיתי לעצמי לצעוק ולפחד, כל עוד היה איזה סיכוי קלוש שה"מבצע" האווירי לא יתפתח למלחמת קרקע לבנונית שניה ומרגע שהציבו חיילינו את כף רגלם בתוך תחומי לבנון, מרגע שאחי הצעיר, ומייד אחריו גם הגדול יותר, קיבלו את הצווים המזמנים, שתקתי והמתנתי לראות, לשמוע, להבין. הלכתי לישון בלילה וקמתי בבוקר עם פקעת ענקית של מתח בבטן, פקעת שאשליית "לי זה לא יקרה" המקיפה אותה כורסמה והתפוררה במהירות עם כל פצוע והרוג נוסף שהוכרזו בכלי התקשורת.

כשאתה הולך לישון עם הידיעה על שבעה הרוגים וקם בבוקר עם 24 כאלה, אתהל א מרשה לעצמך יותר לדבר. ומה תאמר? מה תגיד אל מול האסון הזה? איך תסביר, אפילו לעצמך, את הרציונל שבהשארות בתוך המלחמה הזאת, כשהאנשים הכי יקרים לך יכולים ליהרג או להפצע בכל רגע נתון של הצדקה מתכחשת?

יש מצבים בחיים בהם אדם צריך להתרכז בדל"ת אמותיו ולהרכין ראש, עד שכנפי הזמן והמאורעות יסיימו את מעופן וצילן יסור מעל ראשו. אבל עכשיו, עכשיו יש הפסקת אש, שני אחי נמצאים מצידו הנכון של הגבול ובבית שקט משונה נותן מקום לשירת הציפורים וגעיית הפרות ברפת. עכשיו יכול הקונפליקט הפנימי שלי להשתחרר, למתוח איברים מכווצים ולהפעיל שרירי חשיבה וחרצובות לשון אסורות.

עכשיו יכולות התהיות שלי לגבי נחיצותה של המלחמה הזאת ולגבי אופן סיומה, לקבל מקום וביטוי. עכשיו אפשרי לי לשאול אם חייבים היינו להכנס לשם, במקום להמשיך להפציץ לנצח ואם כבר נכנסנו, איך זה שאנחנו יוצאים משם בלי כלום? בלי החטופים, בלי נסראללה, בלי להוציא את ישובי הצפון מטווח הקטיושות,  בלי להשיג הסדר קבע אמיתי מול ממשלה ריבונית ואפילו בלי כוח רב לאומי אמיתי, לוחם, שבידיו סמכויות אכיפה שיאחזו בקרניו לא רק את השור השיעי – אלא גם את השור הישראלי.

איך זה ששוב אנחנו יוצאים כשזנבנו בין רגלינו ומאפשרים לאוייב להסיר מכך על חולשה ופגיעות, שיעודדו אותו להכות שוב, כשיבשילו התנאים למכה.

ואיך זה, שלכולנו ברור, שנגררנו למלחמה של סתם. מלחמה שלא נתנה לנו כלום ולא השיגה עבורנו דבר, מלבד פסק זמן, עד המלחמה הבאה?

בראשי הקטן והלא מנוסה, עוברת שוב ושוב הידיעה, שלא היינו צריכים לוותר. שצריך להמשיך ולדחוף קדימה, בכוח, באגרסיביות לא מרוסנת, לעבר הליטאני והזהראני, לעבר בירות והבקעה וטריפולי ואם יש צורך, להתיישב ללבנונים בבית הבליעה שלהם, כך שכדי להוציא אותנו, ייאלצו להקיא גם את החזבאללה ואת האסלאם הקיצוני מתחומי מדינתם.

אבל כנגד ההשקפה הזאת, שהיא האמת האחת שלי, עומדים שני אחי ועשרות חברים ומכרים, שיישומו של צעד כזה יסכן את חייהם וכנראה גם ייקח אותם ואיך אני יכולה לעמת השקפה מדינית אישית כזאת – כנגד הפחד הקמאי לשלומם של יקיריי?

אין לי דרך ליישב בין נקודת ההשקפה המדינית שלי על המלחמה הזאת – לבין החרדות הפרטיות לגמרי, שגם הן שלי. רק שלי. לכן שתקתי ולכן כנראה אמשיך לשתוק עוד קצת, עד שיתברר מה באמת קורה כאן או – עד המלחמה הבאה. כי בקצב ובהתנהלות האלה, בוא תבוא המלחמה הבאה ובה, עלולים להלחם גם הילדים שלנו, ולא רק אחים וחברים.

לא. הימים האחרים עדיין לא כאן. עדיין לא....