קצת היסטוריה:

חוק החינוך הממלכתי נחקק ב-1953. עד אז נוהלו מוסדות הלימוד השונים ע"י קבוצות וזרמים פוליטיים ותרבותיים (זרם העובדים, מזרחי, אגודת ישראל ועוד). כוונת החוק הייתה ליצור זרם חינוכי אחד, אך בשל לחצים ואילוצים אוחדו הזרמים השונים לשני זרמים מרכזיים – ממלכתי, וממלכתי דתי. מחוץ למסגרת הממלכתית נותרו המוסדות החרדים, שיוזמי החוק הנאיביים האמינו שכך או כך הם ייטמעו בחברה הישראלית וייעלמו בתוך מספר שנים.

חוק חינוך ממלכתי היה מהפך מהחשובים שידעה מדינת ישראל הצעירה והמפולגת, ומטרותיו המרכזיות היו ביטול הפוליטיזציה בחינוך, העמדת המדינה וערכיה מעל לשיקולים פוליטיים וסקטוריאליים, ריכוז כלל הסמכויות לחינוך ילדי ישראל בידי משרד החינוך והשר העומד בראשו, והבטחת שוויון הזדמנויות לכל ילד.

בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים מטרות החינוך הממלכתי. די אם נזכיר שהסעיפים הראשונים בתיקון לחוק מייחסים משקל מרשים ביותר לחינוך לערכי המורשת ישראל, תורת ישראל והמסורת היהודית, כדי להבין שהחינוך הממלכתי של המאה ה-21 התרחק מאוד מחוק החינוך הממלכתי המקורי, שמטרתו הייתה לחנך תלמידים על-פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".

ומכאן הדרך לבריחת ה"צרכנים" החילוניים קצרה ביותר.

כמי שהייתה במשך 12 שנים חלק מקבוצת ההורים שמילטו את ילדיהם ממערכת החינוך הממלכתית, התלבטתי יותר מפעם אחת האם נכון לנתק את בתי מחברת בני גילה הלומדים בשכונה. דילמה נוספת, ולא פחות מכבידה, נגעה בשאלות של מוסר חברתי, וכמה מהר ויתרתי על עקרונותיי המוצקים והעדפתי על פניהם את טובתה האישית של בתי. אך גם השאלות הנוקבות ביותר התמוססו עת נזכרתי בשנה האחת שעשתה בתי במערכת החינוך הממלכתית, בגן החובה (וזאת עוד נחשבת למערכת החינוכית-ממלכתית המוצלחת יותר). כבר אז הבנתי שאם חינוך משמעותו חנק  עשרות ילדים בכיתה צפופה, שבה קולם הייחודי נדרס ונמחק, בעוד כישוריהם וכישרונותיהם נמדדים ביכולתם לצרוח חזק יותר מהמורה או הגננת, אני מעדיפה ילדה לא מחונכת.

אך לא מדובר רק בסימפטומים חיצוניים המתבטאים בצפיפות, חוסר סובלנות ואלימות, אלא בעיקר בתהליכים שהובילו את המערכת הממלכתית, שהייתה בראשיתה מהמפוארות במדינות המערב, לשפל חסר תקדים שבא לידי ביטוי בדורות של בוגרים המתקשים בהבנת הנקרא ובפעולות חשבון בסיסיות, ושעל שאלות כגון "מהם מאפייני המשטר הדמוקרטי", "מי היה בנימין זאב הרצל", או "באיזו שנה פרצה מלחמת ששת הימים", הם יודעים לענות רק אם לרוע מזלם בשנתון שלהם היו אלה שאלות חובה בבחינת הבגרות.

מערכת החינוך הישראלית-ממלכתית נמצאת בהתדרדרות מאז ראשית שנות השמונים. עידן "ערכי התרבות והישגי המדע" חלף עם רוח הקפיטליזם ולימור לבנת (שללא ספק תיזכר כשרת החינוך האיומה ביותר שידעה המדינה בכל שנות קיומה). למעשה, התהליך שעוברת מערכת זו אינו שונה מאלו שעוברים מוסדות ממלכתיים האחרים, שגם בהם איבד הציבור את אמונו.

הקיצוץ האגרסיבי בשעות הוראה, בתכנים ובהעשרה, השתלטות זוחלת של ערכי המורשת היהודית על השעות שנותרו, בתי הספר שצמחו למפלצות ושבהם הדרך היחידה של מחנך להכיר את חניכיו היא באמצעות ציוניהם, האלימות שהפכה נורמה, מורים בינוניים המגובים במנהלים וארגונים שמרניים שנרדמו באי שם במאה שעברה – כל אלה הם רק מעט מהכשלים שהמאיסו את המערכת הממלכתית על רבים מההורים. והקש ששבר את גב הגמל (המחונך) היה ניסיונה של לבנת להטביע חותם באמצעות רפורמת דוברת, שהותירה קליפה חינוכית ריקה מתכנים וערכים, ועמוסה בבולשיט פטריוטי-צייתני.  

את מבינה יולי, זה לא שאנחנו רוצים לגדל ילדים סנובים-אליטיסטים. בסך הכל מה כבר ביקשנו? מקום שבו ירכשו ילדינו השכלה, מחנכים שלא יהרגו לילדינו את הסקרנות בעודה קטנה, ואם אפשר שיחזרו בתום יום לימודים מחייכים וללא חבלות. זה הכל.

את השאלות האם ניתן להחזיר "עטרה ליושנה", והאם כדאי בכלל להחזירה, אשאיר לעת עתה פתוחות. אך היה ותחליט תמיר לפעול לשיפור מערכת החינוך הממלכתית, דבר אחד מובטח לה - עשרות מחנכים ממוסדות החינוך האלטרנטיביים, שמוכיחים יום-יום ושנה-שנה שאפשר גם אחרת, ישמחו לשתף איתה פעולה.

"הילדים והנוער הם שליש האנושות, הילדות היא שליש החיים. הילדים לא יהיו במרוצת הזמן אנשים, הם כבר אנשים." (יאנוש קורצ'ק)