הספורט המקצועני בעולם המערבי הוא ביזנס לכל דבר בימינו ובתוכו גם ליגות הכדורסל והכדורגל האירופיות. אם מועדון פאר כמו ריאל מדריד, זקוק לאשפי הכדורגל של אנגליה, ברזיל ואינלימושג כמה עוד מדינות, כדי למקם עצמו בראש הליגה המקומית, שמייצרת ומייצאת בעצמה מגה שחקנים למועדונים אחרים באירופה, רק טבעי הוא שמדינה מעוטת משאבי ספורטיביים נעלים, כמונו, תשאף לייבא ספורטאים ואתלטים שיסייעו לה ליישר קו עם המדינות אתן היא אמורה להתמודד, (ספורטיבית כמובן). אבל מכבי... מהנשאר בה מלבד שחקנים זרים? כמה ישראלים משחקים באמת בקבוצה הזאת? נדמה לי שבחמישיה הפותחת של מכבי אתמול היה ישראלי אחד, נכון? רק לקראת סוף המשחק התחילו לעלות כל ילדי הספסלים של פיני, כדי לרשום לזכותם דקות משחק כשהכל כבר הוכרע. אז מה יש לאהוד פה? הקהל ביציעים רעם את התקווה והניף דגלי ישראל, אבל מה פה, מלבד הצופים, היה ישראלי? זה נשמע כמעט כמו פתיחה של בדיחה שחוקה: אמריקאי, ניגרי ואוקראיני נכנסים להיכל... נו מילא. (אני אפילו לא יודעת אם יש שם ניגרי באמת...).

אני יודעת שנאמנות של אוהדים היא עניין עיוור בדרך כלל. סמפר פיי. נאמנות מעל הכל. אתה נולד אוהד של מכבי וכזה תהיה עד יום מותך, אבל רבאק, לא כולנו אוהדי מכבי וכשהפועל ירושלים התמודדה על הגביע האירופי האחר, שתסלחו לי אם שכחתי מה קוראים אותו, לא ראינו מדינה שלמה יושבת על קצה הכסא, אלא רק עיר אחת. ירושלים. ואוהדי ירושלים גם היו אלה שחגגו את הזכיה. אתמול, נדמה שכל המדינה חגגה.

אני מבינה את השמחההלאומית. מבינה את הצורך להצטיין ולנכס לשמך הישגים והצלחות, גם אם הושגו ע"י אחר, אבל כאן יש משהו מוזר: יש כאן גאווה לאומית, במשהו שכלל אינו מייצג אותנו כלאום. פשוט מוזר בעיני....

ולמה האדום בכותרת?

אדום כי אתמול אחר הצהריים, כמה שעות לפני המשחק של מכבי, יצאנו, שקדיה ואני, מ"סיפורי דגים" בקולנוע גת ולהפתעתנו, נתקלנו בהפנינג כחול אדום ששטף את אבן גבירול מבניין העירייה לעבר הלונדון מיניסטור ודרומה. מצעד עליז ורעשני של חולצות כחולות ודגלים אדומים שניכס לעצמו את הרחוב והצהיר ברמה ובלי כל בושה: היום אחד במאי! פועלי כל העולם התאחדו!

משונה להתקל פתאום במצעד אחד במאי, באמצע המתחם הכי נהנתני של העיר הכי נהנתנית בארץ. שתינו יוצאות קיבוצים, שתינו גדלנו על ברכי הסוציאליזם ודגלי אחד במאי לא זרים לנו, כמו גם תורתו של מארכס וממשיכי דרכו הקומוניסטים. שתינו מכירות מקרוב תהלוכות אחד במאי, שתינו זוכרות בחיות רבה את הדגלים האדומים מונפים מעל חדר האוכל ובית העם בחג הפועלים ובכל זאת, כבר שנים לא ראינו מחזה כזה. אצלי זה התחבר ישירות לווריד של הנוסטלגיה. הזרקה ישירה לתוך הלב. לפי המבט בעיניה של השקדיה, גם אצלה זז משהו קטן ונשק למשהו אחר, מעיר ברכות זיכרון אחד או שניים של ילדות רחוקה ואחרי הכל, נשארה המחשבה על החוצפה הזאת, של מצעד אדום ביום, שכולו צהוב.

אין בי חיבה רבה למכבי תל אביב וגם לא לקומוניסטים על כל מופעיהם, אבל הנחש האדום כחול העליז ההוא, נתן קצת מנוחה לעיני רוויות הצהוב. אדום הולך הרבה יותר טוב עם כחול, מאשר צהוב. (וזאת עובדה, אגב)