59 שנים ושלושה ימים מפרידים בין היום בו אישר האו"ם את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשני עמים, וכפה על בריטניה להוציא את כוחותיה, ובין סוף השבוע האחרון, בו דרש האו"ם מישראל (ברוב כמעט חסר תקדים) לצאת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, 1967, ולהקים מדינה פלסטינית.

כ"ט בנובמבר 1947 - ב' בדצמבר 2006: זהו הגבול בין להיות או לחדול. בין  המדינה שבדרך למדינה הנושאת את ארונה בדרכו האחרונה. אלה שני קצוות הקו המפותל, שבצידו האחד דוד בן-גוריון, איש החזון שהתגורר בצריף, ובצידו האחר, אהוד אולמרט, איש הנדל"ן החמדן, שירד השבוע עד לשדה בוקר כדי לשאת נאום מביך נוסף.

רק 59 שנים מפרידות בין המדינה הצעירה שלא היה לה דבר מלבד חזון לאומי ואמונה בצדקת דרכה, ובין המדינה שהיה לה הכל ורצתה עוד – עוד כוח, עוד ממון, עוד אדמה, עד שנבלעה בתאוותה שלוחת הרסן.

ב' בדצמבר 2006. זכרו את התאריך. תאריך גורלי בו הצליחה המדינה החזקה במזרח התיכון, זו שאף אחד לא יכול לה, לנצח את עצמה.