כמו תומרקין ופרס ישראל, כך דניאל בארנבוים ופרס קרן וולף.

תהרגו אותי, לא מבינה בשביל מה צריך מאסטרו דניאל בארנבוים את טקסיי סותמי הפיות והחיוכים המזוייפים. למה לו עימותים מיותרים עם קומיסרים יודעי-כל, שסיפחו לעצמם את אהבת המולדת (המורחבת), את החינוך, התרבות והאומנות, ואת גיבוש הקונצנזוס הלאומי?

הרי לא בכסף מדובר. בארנבוים תורם ומקדם מוסיקאים צעירים ומבטיחים (ישראלים ופלסטינים) גם ללא קרנות החינוך והתרבות של מדינת ישראל. 

זו גם לא הערכה לפועלו לקבל פרס מידי גברת (לימור) חינוך, שעשתה כל שביכולתה כדי למנוע את הענקת הפרס לבארנבוים. 

וכבוד זה בטח לא. לא לו, לא לנו, ולא לכנסת ישראל והיושב בראשה, המעודד מהיציע את נאצות הימין הגזעני.

 בארנבוים, שמעולם לא הסתיר את דעתו הנחרצת על הכיבוש ומדיניות ישראל בשטחים, הקים, בזכות קשריו הענפים והערכה הגדולה לה הוא זוכה בעולם, תזמורת סימפונית המורכבת מצעירים ישראלים, פלסטינים, סורים, מצרים ועוד.

בהתמדה הוא מכנס מדי קיץ שבעים-שמונים נגנים לנגן ולהופיע יחד.

"The West Eastern Divan" הוא פרוייקט הזוכה לשבחי מבקרים ומוסיקאים. אך מעבר לאיכותה האומנותית של התזמורת, בארנבוים משפיע בדרכו, דרך המוסיקה, ויוצר דיאלוג אמיתי. ואותם מוסיקאים צעירים מלמדים שאפשר גם אחרת. ששפת המוסיקה מאפשרת שיחה תרבותית, כבוד והרמוניה, במקום בו יודעים רק לבנות מחסומים של שנאה וניכור.

אז למה לו, לבארנבוים, פרס וולף? לשם מה להכביר במילים תוקפניות שאינן מקרבות אותו לציבור? ולמה להעמידנו שוב מול כל הרוחמות והלימוריות והקצבים, שעולם צר כעולם נמלה? ולשם מה להביכנו מול הרבלינים, המקבלים בכבוד מלכים שחקן הוליוודי שבנה קרירה על שרירים, אך מתעלמים בהפגנתיות ממנצח ופסנתרן מבריק ומוערך, המביא למדינת ישראל כבוד גדול יותר מכל אלו יחד?