אנחנו הרוב???

<< מאי 2004 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
						1
2	3	4	5	6	7	8
9	10	11	12	13	14	15
16	17	18	19	20	21	22
23	24	25	26	27	28	29
30	31

הבלוג חבר בטבעות:

בלוגים לוחמים

הנה מוטלות גופותינו

הוסף מסר

5/2004

כמו תמיד מתקיימות עצרות השמאל מאוחר מדי.

שלושה עשר חיילים נהרגו בפחות משבוע. שלושה עשר חיילים שנפלו קורבן למיעוט מתנחל, לאזור מקולל, למדיניות רופסת, למנהיג קשיש וחלש מלהחליט, ולשמאל מהוסס שהמתין להכרעת מרכז הליכוד בטרם קם לומר את דברו.

שלוש עשרה משפחות שהעלו את בניהן קורבן לנביאי שקר ולאלוהי האדמות המקודשות.

עוד שלוש עשרה משפחות המתחילות במסע שכול ארוך, נוגס ומפורר.

וכמו תמיד אותם פוליטיקאים, ואותן אמירות נדושות ונפוחות, מילים הפונות לקונצנזוס המרדים והמזויף כמו ערבי שירה בציבור.

ואותו שמעון פרס, הממשיך לרקד בין "כן ולא", שרגליו באופוזיציה אך ליבו בחיק מנעמיי הקואליציה: "זו לא עצרת של אופוזיציה", צועק עלינו ממרומי הכיכר האיש הבלתי נלאה, "זו עצרת של אחדות, זו עצרת של תפנית, זו עצרת של עצה טובה."

וכמו תמיד העם מקשיב לעצתו של פרס, וממשיך להצביע לשרון, נתניהו וליבנת. כי בבחירה הזאת חזרו ונכשלו פרס ומפלגת העבודה פעם אחר פעם, ובהליכה הזאת, בין הטיפות, שב ומכתיר השמאל את ניצחון הימין, ומעצים את המחנה הסהרורי-לאומני, שקנה בדמנו את הזכויות על המפעל הציוני.

וכמו תמיד מובילה מנהיגות השמאל את נאמני השלום למבוי סתום.

וכמו לא מעט פעמים בשנים האחרונות, גם בעצרת זו, לא הועלתה חלופה שלטונית רצינית ומהימנה, ולא נשמע קולו של מנהיג אמיץ אשר יעורר תקווה ויאיר את הדרך לפני המחנה.

"וכמו תמיד בשמאל הישראלי, שחלקו הגדול אכול רגשי נחיתות בכל מה שנוגע לפטריוטיזם ונאמנות, יש חלק אחר שאומר – בואו נתמקד ביציאה מעזה, אקט הרבה יותר מקובל. אלא שבשביל המסר הזה לא ממש צריך הפגנה." (עופר שלח)

כמו תמיד מביא השמאל מאות אלפי מיואשים לכיכר.

וכצפוי, המרוויח הגדול מהפגנת הרוב הוא ראש הממשלה, האיש שעשה הכל כדי להסביר לאותם מאות אלפים שקולם אינו נחשב.

---------------------------------------------------

איך היה בהפגנה? שואלת בתי ממרחקים.

כמו תמיד, אני עונה.

שקדיה

רציתי לכתוב על עמי איילון, שהוכיח את העם הרב היושב בכיכר, על שהשאיר בחוץ את הציבור הדתי. שהציב מראה מול פניהם של מארגני ההפגנה ההיא ואמר, עוד לפני שהתחלנו להתחמם בכלל, שהמלך הוא עירום. שאנחנו מפספסים. שאנחנו מדשדשים במי האפסיים הסמולניים שלנו מבלי יכולת להתעלות מעליהם ולגעת באמת הכואבת, שהיא נחלת הרוב היושב בציון (ובעזה) ולא נחלתו של צד זה או אחר במפה הפוליטית.

רציתי לכתוב על יומטוב סמיה, שדיבר חמש דקות, בשקט, ברוגע, במבטא ובהיגוי שאפילו אמיר פרץ הצליח לאבד מזמן, ואמר מילים פשוטות ונכוחות: נסיגה חד צדדית, ללא הסדר מדיני, היא אסון. צריך לצאת, צריך לצמצם נוכחות, צריך להתנתק, אבל ללא הדברות מדינית, מבלי שיונחו יסודות למילוי החלל שייווצר עם נסיגתנו מעזה, או מהשטחים הכבושים כולם, תהיה זו ברכה לבטלה. יש פרטנר, הוא אמר. יש אלטרנטיבה שפויה בצד הפלסטיני ואיתה אנחנו צריכים להתדיין. מולה אנחנו צריכים להבנות.

גנרל שמדבר על אלטרנטיבה אזרחית שפויה, בטון שפוי, במילים שפויות, במבט ישיר ושפוי.

רציתי לכתוב על אמיר פרץ, דמגוג צווחני ומנותק, על שמעון פרס, עוד דמגוג צווחני ומנותק שעכשיו הפך גם עילג ומיותר, על צלי רשף ובלוריתו המתנפנפת שניסה לחדש תהילת עברו כקדם,על יוכי ברנדס שהאריכה מעבר ליכולתו של קהל דחוק ועומד לספוג, ואמרה מילים של טעם, בפאתוס מגוחך ומגחיך. על אתניקס שהפתיעו אותי מאד, על נקמת הטרקטור אהובי, ששעממו אותי מאד, על דני סנדרסון ועל דנה ברגר ועל יוסי ביילין, שנדמה כי חבר אל האמנים, להעלות מופע סטנדאפ מנוסח ומנותק היטב.

רציתי לדבר על ההמונים, על תחושת שליחות, על ידיעת האין ברירה, על דגלי הגאווה, על קבוצת אנרכיסטים מחרחרת ריב, על ילדה קטנה שאיבדה את אמא, על הרשת של פלאפון שקרסה, על התור לקפה בקופי בין, על השלט של אבא: "טובים אלף מתנחלים בחוץ, מחייל אחד באדמה", שהורד לחצי התורן, כדי לא להסתיר את המסך הענק בצד הבמה, על הארגון המופתי, על הפיזור המופתי, על העסקים מסביב לכיכר, שעושים מכה אדירה בכל פעם שמתקיימת הפגנת המונים כזאת, וכמה שווה להם להחזיק תעודת כשרות, כי מדי פעם מתקיימת גם הפגנה של הימין, שזוכרת את קיומו של ציבור דתי, שומר שבת וכשרות, גם כשהיא מתקיימת בליבה של העיר הכי אתאיסטית ונהנתנית בציון.

רציתי לכתוב הרבה דברים. שהדי במרומים, שניסחתי את הפוסט ההוא בראש, במשך רוב ההפגנה, אבל בסופו של דבר, נשארתי עם גיבוב דל וריק של חוויות ועובדות ובראשי זועקים שוב ושוב משפטי ההתפארות הריקים, של נואמיי-מייצגיי: