הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, כשאני מתעורר, הוא לומר "מודה אני". קודם כל ולפני הכל, תודה. תודה שאני חי. תודה שאני קיים. תודה שיש לי מה שיש לי ואין מה שאין. תודה שבכלל יש משהו. אחר כך כל היתר. אחר כך הדאגות והכעסים והיום יום. זה שם את הכל בפרופורציה, עוד לפני שהתחלת משהו בכלל. (עמיר בניון. ציטוט חופשי לגמרי)

מה לבלוג פוליטי חברתי לוחם ולביקורת אמנותית על זמר כזה או אחר שמזדמן לי לשמוע בהופעה? וואלה. לא ברור. אבל גם לא ברור מה לדנה ברגר, דני סנדרסון ונקמת הטרקטור, וליציאה מעזה.
תרבות היא חלק ממרקם החיים שלנו כאן, וככל שחלקה יהיה רב יותר, כך יהיה המרקם הזה עשיר יותר והזמן שלנו לעיסוק בשטויות כמו הרג ושנאה, יתקצר ויתמוסס.

עמיר בניון הוא מלך. איש קטן גדול, עם קול אדיר וצניעות מפתיעה. את הופעת הבכורה של סיבוב ההופעות הטרי שלו, ערך אתמול בערב, באולם שבקיבוץ נצר סירני. אולם קטן יחסית, אינטימי ודי רחוק מהפאר המדווח של חצר נצר עצמה. (לא הייתי שם מעודי).

התפאורה היתה מכוערת, הקלידים, הגיטרות והתופים היו מיותרים והאיש השקט שישב מאחור, בבגדים שחורים ועשה נפלאות בכלי נשיפה ובקולו המדהים, היה התוספת היחידה שלא בלעה והחרישה את בניון.
איש כל כך קטן, עם מטען כל כך קשה מאחוריו, (כלא, סמים קשים, דיכאון עמוק), שכל מילה בשיריו מבטאת את מי ומה שהוא, אין לו צרוך בכל הטררם האדיר שיצרו סביבו המפיקים המוסיקליים של המופע. כל מה שצריך היה, זה לשבת בשקט ולתת לו לשיר.

בניון צירף לבמה לשיר אחד ("ניצחת איתי הכל", מהאלבום החדש), זמרת אופרה בעלת קול מדהים שהרים את האולם הקטן במחי מיתר לרמות התרגשות מופלאות ובשיר אחר העלה לבמה, באקט שנראה ספונטני לגמרי, את אחיו, לבצע בדואט מפרק, את "את אינך". הקהל שרק, בכה, מחא כפיים וצחק ולקראת הסוף קם על הרגליים לרקוד, להתקרב ולגעת, באיש הקטן הזה, שאין לו אפילו שמץ של מניירה סלבריטאית בעצמותיו.

אני, כרגיל, הגעתי להופעה הזאת על תקן קומבינה, עם כרטיסים שמורים ומקומות בשורות הראשונות, אבל מחיר ההופעה, מסתבר, היה מינמלי, (60 ש"ח לכרטיס) והייתי משלמת אותו בשמחה לו רק עלה בדעתי שהופעה של אמן נחשב כל כך יכולה להיות, היום, כזאת זולה.
ביני לביני תהיתי, מה יהיה ההרכב ה"סוציו אקונומי" של הקהל בהופעה הזאת: מצד אחד, זמר מזרחי מובהק שבא ממה שאנחנו נוטים לכנות בהתנשאות 'השכבות החלשות ביותר'. מצד שני, כמו שאמרתי - לב הקונצנזוס. מושמע גלגל"צ סדרתי, אלבום זהב בתוך שבועות מתאריך יציאת הדיסק ומיקום ההופעה, באחד מגני האירועים הכי נחשבים ויקרים שיש במרכז הארץ. הימרתי על רוב אשכנזי בורגני, בגילאים של 22- 35 עם איזון מוחלט בין נשים לגברים.
הופתעתי למצוא הכל מהכל. צעירים ומבוגרים, צפונבוניות מעודנות ופרחות צווחניות, (שיואו, איזה חתיך! איזה מאמם! ווי אני רוצה לגעת בו..), המון גברים בקהל ששרו במלוא גרון גם עם הטונים הכי גבוהים אבל דומיננטיות מובהקת לנוכחות הנשית, שרקדה, מחאה כפיים, עינטזה ולבסוף גם שטפה את הבמה בניסיון לגנוב חיבור ונשיקה מהקטנטן הקירח הזה, שקיבל הכל בסוג של אדישות נבוכה, חושף התרגשות רק במספר הפעמים, שהתבלבל ונכנס לא נכון לשירים.

המילים של בניון מדברות הרבה באהבה. אהבה קורעת, מבתרת, טוטאלית וכואבת להחריד, אבל הן חופרות גם פנימה, אל הסם, אל ההתמכרות, אל הקושי של אדם מול עצמו, אל הבדידות ואל ההתעלות שבנצחון על עצמך.
בימים שבהם עבד עם מיכה שטרית, נוצרו היהלומים האמיתיים שלו. מאז נפרדו דרכיהם, העיבוד המוסיקלי שלו רע ועושה לו עוול נורא. עמיר בניון הוא יוצר מופלא, עם נשמה גדולה וקול חד פעמי. כל שנשאר הוא לגרום למפיק ולמעבד המוסיקלי שלו להיעלם, באקט חד פעמי של חסד, ואולי, בעזרת מי שלא יהיה, אפשר יהיה לחזור וליהנות מהאיש, שפותח הופעה ב"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים..." וסוגר אותה באותה דרך.
והלוואי ויכולנו, כל אחד מאיתנו, לגייס את הגדלות והצניעות, להתחיל כל יום בתודה על עצם קיומנו ולשאוב מכך, את הפרופורציות הנכונות, לדברים שאנחנו עושים ואומרים אחר כך. נדמה לי, שלו יכולנו, הארץ הזאת ואולי כל שסביבה, היתה נראית קצת אחרת משהיא עכשיו.