כשחווה אלברשטיין עולה לבמה, הקהל, במפגן ספונטאני, נעמד על רגליו ומוחא לה כפיים.

הקהל – זה שקראו לו פעם "מלח הארץ", והוא בא כי המדינה צריכה אותו. הזמרת – אשה קטנה שאין אחד בקהל שקולה ושיריה לא ליוו צמתים בחייו. זמרת שבשבילי תמיד תהיה "צמח בר" המנחם לילות ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים.

שנים לא הופיעה בארץ, אך אלברשטיין נשארה כשהייתה. היא והגיטרה הנצחית, פוסעת זהירה – כמו מהססת, בשבילים ישראלים שאינם עוד. נעה, באותו בחיוך שבקצותיו נמתחים קמטי אירוניה דקה, בין העבר להווה, בין פנטזיה למציאות, ובין העברית שכבר אינה מתחדשת ליידיש האלמותית.

המופע של אלברשטיין אינו מופע תוכחה. אין בו רמז לאשה שמחאתה נשמעה בכיכרות. זהו מופע מפויס, של מי ששנים גבר אצלה הצורך בשתיקה על הצורך במילה. מופע של אהבה, של סיפורים קטנים וגעגועים של זמרת וקהלה להורים שאינם, לחופי מבטחים שנעלמו, ולְמה שהיו לפעמים. זהו מופע של השריד האחרון בתרבות הישראלית, שמיטב אמניה מתו בשנה אחת - כמטאפורה לקמילתה.  מופע שהוא נר זיכרון למלכה שאיבדה את ביתה, ולמלך שכבודו נרמס תחת טלפיהם של אלי-גזל עילגים. מופע שהוא נהי לחברה הישראלית שנטבחה על  מזבח השקר, המרמה, הבורות, הכוחנות והשנאה.

"את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם."