שלוש פעמים ביום אחד. זה באמת שיא! גם אם הדבר הפך כבר לחלק מה"תרבות" של מדרכות תל אביב, שלוש פעמים זו חריגה מהממוצע.
הראשונה, בבוקר, ממש מתחת לביתי. שניים נוספים בדרכי הביתה, בסוף יום העבודה. אישה אחת ושני גברים. לא נרקומנים, לא אלכוהוליסטים, לא מוזנחים בלבושם, לא נכים, לא מבוגרים. שלושה בני אדם – כמותכם וכמוני - מבקשים סכום פעוט לנסיעה באוטובוס.
הגדילה לעשות האישה בתחנת האוטובוס, שאמרה שארבעה שקלים יספיקו, כי יש לה שקל ועשרה.
עוד סיפור... בתחילת חודש ינואר קיבלנו הודעה מתנצלת ממנהלת החשבונות: עקב לחצים של סוף שנה, יתעכבו המשכורות ביומיים-שלושה. קיבלנו את הידיעה בהבנה – גם אם מסויגת. מספר ימים אחר כך מתקשר בבוקר אחד העובדים הצעירים, ואומר שאין לו כסף לאוטובוס, ולכן אינו יכול להגיע לעבודה. אמרתי לו שייקח מונית, והחברה תשלם. אחה"צ תחקרתי את הבחור בעדינות. הוא הגיע לארץ כנער, מאוקראינה, באחת מקבוצות בני הנוער שהועלו ע"י הסוכנות. למד בפנימייה, שירת בצבא, סיים לימודים מקצועיים בעזרת משרד הקליטה. אין לו משפחה בארץ, משפחתו ששם שורדת, אבל בוודאי שאין להם יכולת לעזור. הוא גם לא מצפה מהם לעזרה. יודע להסתדר עם מה שיש, מתכנן את הוצאותיו בקפידה. רק שאין לו חסכונות וערבויות, וגם לא גב כלכלי, ולכן הבנק לא מאפשר לו לחרוג בשקל. הייתה מבוכה בעיניו ובקולו. בחור צעיר, חרוץ, עובד יותר שעות ביום משותפיו לתפקיד, עיכוב של יומיים במשכורת ואין לו כסף לאוטובוס. אוטובוס! חמישה שקלים ועשר אגורות!
מחסור בדמי נסיעה באוטובוס הוא התירוץ של מחוסרי כל. מחסור בביטחונות הוא התירוץ של הבנקים שלקחו מהראשונים את כל שהיה להם. מחסור בשכל הוא כנראה התירוץ של מנהלי המדינה שהפכו את החברה הישראלית לענייה בחומר וברוח.
מישהו צריך לשים לזה סוף. איך? בחיי שאין לי מושג. לי נשארו רק סיפורים קטנים, יומיומיים. נגמרה לי האנרגיה לזעוק, להילחם. התרגלתי, כמו כולם, לחיות מהיום למחר, לדעת שכל יום עלול להיות יומי האחרון בעבודה, שתוכניות לטווח הארוך הן מותרות שאיני יכולה להרשות לעצמי. התרגלתי לחלוף על פני האסונות הקטנים שמהלכים לצדי ברחוב כמעט בלי למצמץ.
בתקשורת ציינו שהיום חג האהבה. וולנטיין-דיי. אבל בחוץ אין סיפורי אהבה. רק צפירות מכוניות ופיח ואוטובוסים שאין בהם כיסא פנוי לאהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
