פוסט אורח נכתב ע"י הבורגני

בשבוע שעבר חזרתי משרות מילואים – תעסוקה מבצעית באזור שבי-שומרון.
משימות הפלוגה שלי היו סך הכל לא מסובכות – סיורים, תצפיות, כוח כוננות, והעיקר – מחסום.
המחסום ממוקם על כביש בו נעים מדי יום רכבים יהודיים בודדים ומאות רבות של רכבים פלשתינאים.
מטרת המחסום לחלוטין לא ברורה. המטרה המוצהרת של המחסום היא הכתר/סגר שהוטל על העיר שכם. המטרה בפועל היא ככל הנראה פשוטה יותר – הצקה והטרדה של תושבי שכם והסביבה, או כמו שמתארים זו במכבסת המילים הצה"לית – הפעלת לחץ על המקומיים.
מאחר ואנחנו חיילי מילואים המגדילים קצת את הראש (מנסים, לפחות), הפעלנו שיקול דעת במעבר במחסום. לא כל זקן שחסר לו אישור מעבר הוא פצצה מתקתקת, ולא כל מסכן שמנהלת התאום והקישור התירה לו לעבור במחסומים עד 17:00 יגורש אם יגיע ב – 17:30.
לצערנו, בשגרה לא יושבים מילואימניקים באזור הזה אלא גדוד סדיר, וממה שהבנו הגישה שלהם לאוכלוסייה המקומית לא ממש גמישה. הפלשתינאים סבלו לא מעט לפני הגעתנו, וככל הנראה ממשיכים כך גם עכשיו, מאחר ואותו גדוד סדיר חזר ותפס את הגזרה אחרינו.

החיכוך העיקרי שלנו במהלך שירות המילואים היה דווקא עם המתנחלים. בעיקר אלו מההתנחלות "חומש". מדי פעם היו מגיעים רכבים במהירות גבוהה, לא מאטים בהגיעם למחסום ומצפים לעבור, כאילו הם על האוטובאן בגרמניה. מה לעשות, כשרכב עוקף את התור, מתקרב אליך במהירות ולא מאט, החבר'ה שלנו עשו את הדבר המתבקש - דרכו את הנשק וכיוונו לעבר הנהג. התוצאה: חריקת בלמים ומתנחל אחוז אמוק עם קצף על השפתיים יוצא ומתחיל לצרוח שזו הארץ שלו והוא יכול לנסוע איך שהוא רוצה, ומי אנחנו בכלל שנרים נשק לכיוונו...
בכמה מקרים זה היה די קרוב לאלימות פיזית.
אני התנחמתי בעובדה ש"חומש" היא אחת מ – 4 ההתנחלויות ביהודה ושומרון המועדות לפינוי על פי תכנית ההתנתקות של שרון, וברגע שיחל הפינוי היא תהיה מהראשונות להעלם מהמפה.

מתעסוקה מבצעית אחת לשנייה אני מזדהה פחות ופחות עם המטרות והמשימות שצה"ל מציב בפנינו. במשך השרות הצבאי, ובתוספת 9 שנים של שרות מילואים, מכינים אותנו – חיילי החי"ר - למלחמה, מאמנים למתווה מסוים של פעולה וללחימה מול כוחות אויב, כאשר המטרות ברורות, המשימות מוגדרות היטב, והחייל יודע מי עומד מולו, מי הוא אויב ומי הוא אזרח.
בתעסוקות המבצעיות בשטחים הכל הולך ומיטשטש. פעילות בתוך אוכלוסייה אזרחית, מהותה העיקרית היא שיטור ואבטחה, ולרוב החיילים לא ברורות בכלל המטרה, המשימה או אפילו הוראות הפתיחה באש. מצב לא בריא לחלוטין לאף חייל.
ספק נוסף וקשה שעומד בפנינו, וחמור פי כמה למשרתים ברצועת עזה, הוא סיכון חיינו בהגנה על יישובים שברור לכולם שפינויים הוא עניין של זמן (ואף מגובה בהחלטת ממשלה מהימים האחרונים).

הבאתי כדוגמה את התנחלות "חומש", שעתידה להיות מפונה, אך הדילמה של חיילים הנמצאים עכשיו בנצרים, גוש קטיף, כפר דרום ושאר התנחלויות רצועת עזה קשה הרבה יותר – אם התנחלויות אלו יפונו למה להישאר שם? מדוע להמתין עד סוף 2005 ולא לפנות אותן ברגע שנתקבלה ההחלטה? איזה צידוק יכול מפקד לתת לחייליו על חשיבות המשימה שלפניהם כשהם צריכים לסכן את חייהם בהגנה על יישוב שפינויו הוא רק עניין של זמן?

בינתיים, עד סוף 2004, אין תכניות לשירות מילואים נוסף...