מאתיים שלושים ושלוש משפחות יחלו הערב במסע השנתי – יום הזיכרון, יום השנה, זר יום-הולדת על מצבה. ובין מסע האביב למסע הסתיו תתעצם דמותו של העלם שמת, עד שהחיים יחוורו למול יופיו שלא ידהה, מול תכונותיו שנופו מהן הטובות פחות, מול כישרונו שלעולם לא ימומש. ובעוד ההורים יתכנסו בכאבם, ידחקו האחרים מהמעגל. כי אין בן חי שיכול למלא את החלל שהותיר אח מושלם, ואין בת שתוכל להגשים את מה שהיה גלום בזה שלא נפגם. וגם ברגעינו המאושרים ביותר תלווה אותנו הדמעה שבעיני ההורים, על הבן שלא יאהב, לא יקים משפחה, שנכדיו לא ישתובבו על דשא ביתם. והשתיקה והריחוק ילכו ויתגברו. ורק זה שמת עוד ילכד אותנו למשפחה. משפחת השכול. ואין אשמים ואין צודקים ואין טועים.

שורות של מצבות לבנות מטופחות.