יש פוסטים שלא באים לי בקלות. לא מפני שאיני מצליחה לנסח רעיון ולהופכו למילים, אלא מפני שיש רגעים שבהם נאספים הפרטים הקטנים לתמונה רחבה. ופתאום הכל מתבהר.

רק העיוות והרוע עוד לא נתפסים.

כבר יותר משבוע שאני קוראת כל מילה על פרשת 'שרון-מזוז-ארבל' והשלכותיה, וככל שני קוראת יותר כך הופכים המאמרים המלומדים לגבב משפטים אבסורדים וחסרי משמעות. 

רשימת הבכירים המושחתים, שגרפו לכיסם ממון לא להם וטובות הנאה, הולכת ומתארכת. שורת ה"אפלים", המכתיבים את רצונם בכוח הונם, שנאגר במרמה, הולכת ומשתלטת. ומאחור מחרים ועונים אמן עושי דברם - הפרקליטות, המשטרה, הרבנים והגנרלים.

ומה כבר יש לכתוב על עוד פצצת סרחון במקום שאינך יכול להצביע בו על אישיות ציבורית אחת ולומר בביטחון "יש צדיק אחד בסדום"?

ואיזה טעם יש לבחון האם מן הראוי לתת לשרון רשת הגנה, או שהמצב מחייב הקדמת בחירות, אם את תוצאותיהן ממילא לא יקבעו הבוחרים?

ולמי יועילו ויכוחים ודיונים על צדק חברתי, כשכל מי שאינו בעל שררה ויכולת לשלם ליחצ"נים הפך לשוליים לא רלוונטיים, ואת מי שנמצא בצד החלש אין צורך לתקצב?

ומה משנה מי אמר למי (ומי האזין למה), כשהדג השמן, זה שנקרא "מוסדות המדינה", מצחין מראשו עד קצה זנבו, וכל תנועה קלה בסנפיריו מאיימת להטביענו בעוד מערבולת מזוהמת?

הגיע הרגע לשחוט את הפרה הקדושה (עם העדר) ולומר בקול: מדינת ישראל נשלטת בידי כנופיות רחוב אלימות.

הריקבון פושט בכל, וגובהם של העשבים השוטים, שהשתלטו על כל חלקה טובה, מסתיר מעינינו את האמת הפשוטה: 

במלחמת הכנופיות הזאת, שאינה מלחמתנו, אנו עלולים לאבד את ביתנו. 

את מאבקי השליטה של העריצים, ואת תאוותם חסרת הרסן לשטחים ואדמות, אנחנו, דגי הרקק, משלמים - פרוטקשיין ל"בוס" צמא-דם שיגן עלינו מנקמת הכנופיה השניה (זו ששוכנענו שהיא אלימה ומסוכנת יותר). 

וכולנו - משמאל, ימין ומרכז, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים - נאחזים כאספסוף נבער בסיסמאות זולות של "עם אחד" ו"שלום ובטחון", ובשמן אנחנו שולחים את בנינו למות על מזבחו של אֵל מגלומן ורקוב ועדר כבשיו, שגילו לחופי המזרח התיכון עוד פיסת נדל"ן להעשיר בה את נכסיהם ולמלא כרסם.

ואולי מהכאוס הזה יקום כאן דור חדש. ואולי זה הסוף.  

(ותודה לאולמפיה על התמונה וההשראה לכותרת)