כמעט אף אחד לא אוהב לתת משלו. כאלה אנחנו – אגואיסטים מלידה. על אחת כמה וכמה בעלי השררה. אלה תמיד שואפים למקסימום שליטה. זהו טבעם. שאיפת הכוח של מנהיג בחברה דמוקרטית זהה לזו של רודן. ההבדל הוא בבלמים שהציבה המדינה הדמוקרטית, שתפקידם למתן את עוצמת השליטים. לשם כך נחקקו חוקי שוויון, צדק ומוסר שעליהם הופקדו מערכות החוק והמשפט.

עסקת הטיעון של הפרקליטות עם משה קצב עוררה שדים רבים מרבצם, וכשהשדים שבתוכנו נעורים, מורדם קול ההיגיון. השדים לא תורמים לדיון ציבורי, והשד הזה הוא עוד נבט קטנטן בשדה הרוע העצום שזרעו מנהיגים חסרי אחריות ובושה בשיתוף מערכת החוק והמשפט בישראל. 

חבירתן של מערכות החוק והמשפט בישראל לבעלי השררה, נבנתה בשיטתיות כמעט גאונית. אם היה זה ספר, הוא בוודאי היה נכנס תחת קטגוריית מד"ב. בשלבים ובד בבד להפיכת בתי המשפט לבלתי נגישים ומרוחקים, הוחמרו החוקים בנושאי רווחה, בריאות, תעסוקה וכל מה שנועד להטיב ולהקל על האזרח. כך, בפשטות ואלגנטיות הושתקו קולות האזרחים, ונותר רק קול אחד - סולו לשליט עליון ואלוהים.

בואו ניקח לדוגמה את נושא התעסוקה – אם חשבתם שבבית הדין לענייני עבודה תמצאו אוזן קשבת, תשכחו מזה. זו נוסטלגיה רחוקה. בתי הדין לענייני עבודה כבר מזמן אינם נוטים לטובת העובד הפשוט. וגם ההליך כבר אינו קל וזמין, בוודאי לא לעובד שאינו יכול להמתין חודשים לשכרו. תוסיפו לזה את ההחמרה בחקיקה, המקשה עד מאוד לקבל דמי אבטלה וסעד, ותבינו איך הפכה ישראל ממדינה שהתהדרה בפערים הקטנים בעולם, למדינה המערבית העומדת בראש טבלת הניצול.

ככל שאני חושבת על  הסיבות מדוע כה רבים (ורבות) מעדיפים לדבוק בגרסה שגם אם קצב הוא סוטה, הרי שהנשים שעבדו תחתיו בוודאי לא היו תמימות, זה עדיין לא לגמרי מובן לי. הסיבה האחת שעולה בראשי היא הדחקה. האם יכול להיות שרבים כל כך פשוט חרדים להודות שאנחנו ו-א' נסחפים באותה סירה שוקעת?

אין קל מלהטיל את האשמה על החלשים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות, ונשים אף פעם לא היו בצד החזקים. וזה בדיוק מה שעושים כל אלה המנסים להפוך את סיפורן של קורבנותיו של קצב לעניין אישי (חלקם במכוון וחלקם מתמימות). אבל עסקת הטיעון שרקמו פרקליטוּת המדינה וקצב, היא הכל פרט לאישי. הסיפור הזה אינו סיפורן של נשים חלשות מול בעל שררה בודד. הסיפור הזה הוא סיפור על אובדן הדמוקרטיה. ותרצו או לא, זהו הסיפור של כולנו.

זהו סיפורם של עובדים מנוצלים שאין מי שיגן על זכויותיהם; זהו סיפורם של מפוטרים שהחוקים החדשים הפכו לעניים ומושפלים; זהו סיפורם של קשישים שהמדינה הורגת בדרכים אפלות; זהו סיפורם של ילדים וחסרי ישע שהגנתם הופרטה וכבודם נרמס באין מפריע; זהו סיפורם של השווים יותר (בשטחים) והשווים פחות (בשכונות המצוקה שבתוך גבולות ישראל); זהו סיפורם של אבות ואמהות וילדים המתגוררים תחת ענני זיהום של מפעלים שנמכרו בפרוטות לאוליגרכים; זהו סיפורם של חופים ושטחים ציבוריים שנגנבים באור יום על ידי בריוני-הון; זהו סיפורם של תושבי הצפון, עוטף עזה ושדרות שנידונים לחיות ולמות תחת אש; זהו גם סיפורם של 119 חיילים ו-39 אזרחים שנפלו קורבן ל"מלחמת כבוד לבנון השניה".

זהו סיפורה של חברה שנאנסה עד מוות. (*)