זה לא סוד שבכל מה שקשור לחקיקה, ידה של כנסת ישראל קלה על ההדק. גם אין זה סוד שעודף חקיקה משמעותו היעדר אכיפה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בנושא חוקי העבודה. ברמת החקיקה מובטח מקומה של ישראל ברשימת המדינות הנאורות. בשטח זה כבר סיפור אחר. הצורך בחוקים פרטניים כגון כסאות לקופאיות, או מקום ישיבה מסודר לסדרני הכנסת, מלמדים בעיקר על אכיפה ירודה, ועד כמה קל, זמין ומזמין לעבור על החוק במדינת ישראל.

וככל שהאכיפה צולעת, כך הפכו הצעות חוק לספורט החביב על חברי כנסת הלהוטים להטביע חותמם. הצעות חוק הפכו לחטיף קל ונטול קלוריות, וכזה גם משקלן.

כך, למשל, חוק חינוך חובה עד כתה יב', של חברי הכנסת: הרב מלכיאור (מימד-עבודה), זבולון אורלב (מפד"ל), מנחם בן ששון ורונית תירוש (קדימה).  

על החוק עצמו אין לי אף מילה רעה לומר.  12 שנות לימוד הוא המינימום הראוי לכל אדם, ובטווח הארוך הוצאות המדינה על חינוך מעשירות את האדם, את החברה ואת כיס האוצר. אלא שבאופן בו עבר החוק נזקו גדול מהתועלת.

מחויבות המדינה להעניק חינוך לכל תלמיד עד כיתה יב', משמעותה תקצוב נוסף למערכת החינוך. אך עוד לפני התקצוב, יש צורך בגיבוש תוכניות פדגוגיות, בתשתית הולמת למאות תלמידם בשנה, ובבחינת ס"כ העלויות.

קליטת תלמידים שנפלטו ממוסדות החינוך מחייבת חשיבה שונה מזו הנהוגה במערכת החינוך. בגדול מדובר במה שנקרא בעבר "חינוך מקצועי", שעניינו אינו תעודת בגרות אלא הקניית מקצוע שיאפשר לנפלטי מערכת החינוך להפוך לבוגרים עצמאיים. אך המחטף החקיקתי של הרב מלכיאור ושותפיו מונע ממערכת החינוך כל אפשרות למהפך חינוכי אמיתי. מחד, מערכת החינוך מחויבת כרגע ליישם את החוק כלשונו, ולהעניק מחסה לכל תלמיד עד כתה יב'. מאידך, פקידי האוצר כבר ממתינים בפינה עם חוק ההסדרים, שידחה כל תקצוב נוסף או מיוחד למשרד החינוך.  

איך תתמודד המערכת בלא תקצוב נוסף ועם חוק שיישומו מצריך זמן ועולה מיליוני שקלים?

התשובה פשוטה – מערכת החינוך, כמו גופים אחרים, תנצל את אי האכיפה ותעבור על החוק ביודעין. בכך תצטרף מערכת החינוך הממלכתית לאלפי מעסיקים מהמגזר הציבורי והפרטי, ששמים קצוץ על החוק.

ואולי טוב יעשה משרד החינוך אם יוסיף לתוכנית הליבה מקצוע חדש – איך לעבור על החוק מבלי להיענש. שהרי, בסופו של דבר, מטרת מערכת החינוך היא להעניק לבוגריה כישורי חיים שיקלו עליהם להתמודד עם המציאות.