האמפתיה שמגלה דן מרגלית ליפעת אהרליך המספרת לו שאינה יודעת אם תרצה להמשיך לחיות ב"ארצה האהובה" אם תפונה מעופרה, חונקת את גרוני ולא מדמעות.

יסלח לי מרגלית, אבל לו אני הוא, הייתי נותנת לאהרליכית בעיטה הגונה בישבן, ואומרת לה -  תתבגרי! על מה את מתבכיינת? על כך שבעתיד תקבלי חלק שווה מהעוגה האהובה, ולא פרוסה גדולה יותר? על כך שאמא-מדינה כבר לא אוהבת אותך קצת יותר מאשר את שאר ילדיה?

אלא שמרגלית מזדהה עם מצוקת המתנחלת, ולא רק הוא. בתקופה האחרונה אופפת את כלי התקשורת (משמאל ומימין), אהבה קיצית ודביקה הקוראת לחבק את המתנחלים באהבה.

כך, לדוגמה, מסביר העיתונאי ארי שביט, על אכזריות הציונות:

"תוכנית ההתנתקות עומדת לחולל קטסטרופה הומניטארית. כבר בשלב הראשון התוכנית תפגע אנושות בזכויות האדם של שמונת אלפים נשים, גברים וילדים. בהמשך היא תרמוס את זכויות היסוד של כ-80 אלף בני אדם נוספים. התוכנית תחריב את בתיהם ואת מפעל חייהם של רבבות. היא תמיט אסון אנושי חסר תקדים על כמאה אלף ישראלים."

ראבאק ארי, הייתי צריכה להגיע לסוף הפסקה כדי להבין שהמאמר אינו דן בהרס הבתים ומחיקת זכויות האדם של פלסטינים, ואפילו לא במצוקתם הקשה של תושבי שדרות ואופקים, אלא ב"אחי, גיבורי גוש קטיף"?

האדרת החלוץ המתנחל, מתורגמת בעיתונות הישראלית (הכתובה והמצולמת), ולא מהיום, ל"יפי הבלורית והתואר". הפובליציסטים והסופרים העבריים, בבואם לדון במפוני ההתנחלויות, שוכחים שמים רבים יבשו בירדן מאז פינוי ימית ודמעות התנין של גאולה כהן, ושנים אחרי הם שבים ומספרים לנו ביציאת מצרים, ועל המפונים שחייהם נהרסו בשרשראות הבולדוזרים שדרסו את ביתם.

כל  מחלה, טיפשות ונפילה עסקית, כל כישלון אישי וגירושין, מתרצים בפינוי ומתוגמלים בהתאם.

לרגע נדמה ששם, בחולות הזהב של סיני, נפל מן משמים, וכ-ו-ל-ם היו מוכשרים ומוצלחים ומאושרים. 

והרי, למעט הילדים הצעירים, מתנחלי סיני לא נולדו אל מול הים האדום. וכמותם מתנחלי חבל עזה. 

למעשה, מרבית האוכלוסייה הבוגרת, עזבה לפחות פעם אחת בית, עיר, ישוב, מדינה, ועברה למקום חדש. כל אחד ואחת וסיבותיו האישיות, חברתיות, אידיאולוגיות, תעסוקתיות, ואף לא אחד מאיתנו זכה לעבור דירה בתנאי הלוקסוס הכפולים של המתנחלים - פיצוי כלכלי, יעוץ, הטבות מס, וכל שאר ההקלות שאזרחי המדינה האחרים אינם זוכים להן.

ושלא תבינו לא נכון, איני באה להקטין מקשיי המעבר. מעבר עשוי להיות קשה, כמו כל שינוי. אבל לא זכור לי שמי מהמתנחלים ביכה את מר גורלו כשעזב את ביתו הישן ועבר להתגורר בשטחים. לא זכור לי שהמתנחלים קבלו כשקיבלו במתנה מהמדינה אדמה ואיכות חיים  מצידו השני של הקו הירוק. גם לא זכור לי שמי מהם הביע חרדה מהנזק שהמעבר והריחוק יגרום לילדיהם, שנאלצו להתנתק מחבריהם וביתם.

כמובן שלא! הם הרי עשו זאת בשם החלוציות והציונות ורק למענה ולמעננו הם נטשו דירת שלושה חדרים צפופה במרכז הארץ ועברו לבית צמוד קרקע מרווח עם נוף לכפרים פלסטינים עטופיי חומה.

רומנטיזצית המתנחל הגאה משרתת היטב את המיעוט הקולני והמתלהם הזה, והחיבוק הלאומי המזויף נותן להם את מלוא הלגיטימציה והכוח להמשך המאבק, ומקנה עוד נקודות זכות בהצדקת התנחלותם הממושכת, הגוזרת כליה על עשרות אלפי בני אדם שבתיהם נהרסים כמעשה שגרה, ושזכויותיהם נרמסו עד שאינן קיימות כלל.

והקטסטרופה הזאת אינה רק נחלת הפלסטינים, היא בראש ובראשונה אסון לרוב אזרחי המדינה - לנו, המוותרים כבר שנים על חלקנו בתקציבי הרווחה, התשתית, התעסוקה ועוד - המממנים את ה"מפעל ההתיישבותי". לנו, נדרשים עכשיו לחבק באהבה את ההטבות המפליגות שיקבלו ה"אומללים", ולאחר שיחנקו בחיבוק דב את כל מי שיעמוד בדרכם.

על הכל הייתי סולחת ליפעת אהרליך וחברותיה, לו פעם אחת היו הן מחבקות את עשרות אלפי הילדים הרעבים החיים משני צדי הקו הירוק. אילו היו מוותרות על חדר אחד בווילה שקיבלו מהמדינה, לטובת משפחות רבות שאפילו דירת חדר אין להם ב"ארץ האהובה" הזו. אילו הייתה בהן מידת חמלה לאלו המשלמים את מחיר הקטסטרופה שהם ממיטים על מדינה שלמה.