כמו בתיאטרון אבסורד ניצבים זה לצד זה פליטי השואה ופליטי סודאן. בגב שנכפף משנים ומסבל, דוממים.

לבנים ושחורים, עבר והווה, פעוטות וקשישים, יהודים ומוסלמים. בני אדם.

והאשמה הצרובה על מצחם היא עצם הולדתם בזמן ובמקום ששכח צלם אנוש מהו.

כמו בחלום בלהה ניצבים בשורה ארוכה וגאה ראש ממשלת ישראל ונתיניו.

בזקיפות קומה של הגרועים בגזענים, קם האדם שבחרנו להובילנו, וקבל עם, עדה ועולם הכריז על עידן הציונות החדשה, שתעקור מן השורש ותגרש אל מדבר המוות כל עוולה היסטורית.

והעם רואה את המראות, והעם שומע את התחינות, ועם מריע למנהיגיו הגיבורים בכיכרות.

כמו תמיד, במרחק ביטחון, עומדות אומות העולם ועוצמות עיניים לבל ידבק בהן פרור אשמה.

ואלה האומות, שגירשו  מחופיהן את פליטי שואה, נאנחות בהקלה ומנגבות ממצחן זיעה קרה בת 60 שנה.

לא עוד יטרדו את לילותיהם ייסורי המצפון ורגשות האשם.

ואין תאורה מחמיאה שתעמעם את החיוך הבלתי נסלח.

ואין בושם יוקרתי שיטשטש את ריחה המבאיש של השנאה.

ואין מחילה לחורץ גורלם של בני אדם.

והשאר (אולי) יסופר בתולדות ישראל.