יום טוב דואק, שעבד כמאבטח בסניף חולון של רשת חצי-חינם, נרצח ע"י שודדים ב-30.3.07. לו היה דואק מצליח להניס את השודדים, היה מקבל את אותו שכר דל של 19.95 שקלים לשעה. מותו, שמנע את שוד קופות המזומנים של חצי-חינם, הותיר את משפחתו נטולת כל הגנה כלכלית.
צחוק הגורל? לא ולא. לגורל אין שום חלק במרקחת הרשע. זהו צחוקם המהדהד של רשויות המדינה שהפקירו את דואק ובני משפחתו, בדיוק כפי שתופקרו גם אתם ביום צרה.
הקלות שבה נזרקים בני אדם לשוליים החברתיים והתעסוקתיים בישראל כמעט בלתי נתפסת. 19.95 ₪ לשעה – זהו שוויו של מאבטח חי במדינת ישראל. הרבה פחות מזה, מסתבר, שווה מאבטח מת.
שלי יחימוביץ' מתארת את מסכת ההתעללות שעוברת טובה דואק מאז נרצח בעלה:
"הלוואי ו“י.צ.עמל בטחון בע“מ“ הייתה שולחת לי מכתב תקיף ורווי הכחשות בעקבות הרשימה הזאת, אלא שאין מי שיכתוב לי מכתב כזה, כי היא התפוגגה ונעלמה אחרי מותו של יום טוב ועקבותיה לא נודעו, כך שלטובה אין ממי לתבוע פיצויים, או ממי לתבוע בדיעבד את כל הכספים שנגזלו בשיטתיות משכרו הדל. בימי השבעה בא שליח מטעם ”חצי חינם“ ופרק הררי אוכל בבית האבלים. טובה מחתה, ואמרה שאין לה איפה לאפסן את ארגזי הבשר הקפוא. אחר כך, רגע לפני שהתאדה, בא גם נציג של הקבלן ונתן לה כמה שטרות של כסף מזומן. וזהו. כמו בירכתיים המזוהמים ביותר של העולם השלישי – כמה שטרות, אוכל, ותגידו תודה.ביטוח פנסיוני שיבטיח קיום מינימאלי לשאירים? ביטוח חיים? פיצויי נזיקין? איפה אתם חושבים שאתם חיים..."
כשקראתי את סיפורה של משפחת דואק, כמו רבים אחרים, ברגע הראשון חשבתי שהדרך לשינוי מתחילה בפגיעה ישירה בכיס הבעלים של רשת חצי-חינם. חרם צרכני. אך אלה שטויות. החרמת צרכנים עלולה רק להוביל לפגיעה גדולה יותר בעובדי הקבלן שמעסיקה הרשת.
חברת האבטחה ורשת חצי-חינם, שהותירו את אשתו של דואק חסרת כל, הן רק צד אחד בסיפור. צד מכוער, אך שולי. כי מי שמכרה את דואק ומשפחתו לשטן חברות כוח האדם זוהי המדינה, שאינה אוכפת את חוקיה.
האינטרסים של חברות פרטיות שונים מאלה של המדינה: המדינה תפקידה לתכנן לטווח הארוך, בעוד חברה פרטית מתמקדת ברווחים בהווה. מבחינת הבעלים של חברת "י.צ. עמל ביטחון" או של רשת חצי-חינם, רווחת העובד לא כלולה בעסקה, בדיוק כפי שעמידה בתנאי שכר מינימום אינה מעניינו. על כל הדברים הללו אחראית המדינה, שתפקידה – באמצעות משרד העבודה ורשויות החוק, האכיפה, המיסים וביטוח לאומי – לתבוע בזמן אמת כל מעסיק שעובר על החוק ואינו משלם את תשלומי החובה עבור עובדיו, או שהסכם העבודה עליו החתים את העובד פוגע בזכויותיו.
סיפורו הטראגי של דואק הוא ייחודי, אך הפקרת עובדים היא נורמה שמעודדת ע"י ובחסות הנהגת המדינה. רבבות עובדים החרדים למקור פרנסתם, מוותרים מדי יום על זכויות המגיעות להם על פי החוק. ולא, לא מדובר רק בעובדי חברות כוח האדם. אני אעיז לקבוע שאין כמעט עובד אחד בישראל שאינו נפגע מהפרה כזו או אחרת של חוקי העבודה (הלנת שכר, אי תשלום תוספת יוקר או דמי הבראה, שעות עבודה נוספות שאינן מתוגמלות, שוויון הזדמנויות, חוק שכר שווה לעובד ולעובדת ועוד).
הדרך האחת שנותרה לנו, העובדים, היא להתאגד. קבוצה היא כוח סולידארי שאי אפשר להתעלם מדרישותיו. הדרך להתאגדות והקמת ועדי עובדים אינה סוגה בשושנים, אך הצלחתם של מספר קבוצות מאבטחים וסיפורו של אלון-לי גרין מרשת "קופי-בין", מוכיחים שהעקשנות משתלמת, וכי זו הדרך האחת שנותרה במאבק על עצמאותנו וזכויותינו וכנגד התפשטות העבדות המודרנית.
זהו הבלוג של בתו של יום טוב דואק ולזכרו. תתבוננו בתמונה המשפחתית המלבבת של אבא, אמא ושתי בנות. משפחה יפה, בית מטופח.
די רחוק מסטיגמת עובדי הקבלן, הלא כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
