מִחזור הוא אחד מחסרונות הכתיבה הממושכת. לא פעם קורה שאני והסניליות מגלות שהכותרת או הניסוח מוכרים לנו מאיפה שהוא. כך קרה שהמשפט הראשון שכתבתי היה "בישראל אין בצורת, ובכל זאת יש בה אנשים רעבים". אופס... לא כתבתי את זה כבר לפני שנתיים-שלוש?

אבל בעצם זה לא חשוב. המשפט הזה נכון היום לא פחות משהיה אז. ואולי אף התרחב, כמו מעגל העוני וכמו מעגל הניצול. כי כשאין פינות, אין מה ומי שיעצור את הגלים, ובעיקר אין סיבה.

מדוע, למשל, לשלם פנסיה לאלמנתו של יום טוב דואק, אם אפשר בחצי חינם להרביץ מכות? ומדוע לשלם שכר הוגן למורים כשזול הרבה יותר לשלוח את הילדים הביתה? שיסתדרו . יש להם הורים, והצבא יקבל אותם גם בלי תעודת בגרות. או למה לעזאזל שנצפה ממעסיקים פרטיים להיות הוגנים יותר ממוסדות המדינה?

מוזר איך דווקא נקודות ציון שמחות מפעילות את נימי העצב. הנה רגע של ניצחון - ועד המאבטחים בפקולטה לחקלאות ברחובות הגיע להישג מרשים: חברת השמירה החזירה לכל המאבטחים את תשלומי הפנסיה רטרואקטיבית.

ובכל זאת, כמעט בא לי לומר "עוד ניצחון כזה ואבדנו". כי ניצחונם של 50 מאבטחים, חשוב ככל שיהיה (והוא חשוב!), מאיר את הכישלון, הסחי, הדיכאון והייאוש של מאות אלפי עובדים אחרים בישראל שקמו הבוקר לעוד יום של ניצול, פגיעה בכבודם וחוסר וודאות.

ומה כבר אפשר לומר לעובד שפוף? קום והילחם!? ומה אם המאבק יותיר אותו חסר פרנסה? ובמה יאכיל את ילדיו? בצדק, זכויות עובדים וצמיגים בוערים?

האבסורד הנורא שבו שרוי אדם הנאבק על זכויות שמוקנות לו על פי חוק חייב להיפסק. הזכות לחיות בכבוד אינה "שי לחג" שמעניקה אושרת קוטלר, ואינה פריבילגיה לעשירים, פוליטיקאים ואוליגרכים בלבד. זוהי זכות יסוד שניתנה לאדם באשר הוא אדם – עני או עשיר, בריא או חולה, זכר או נקבה. וזכותם של ילדיה של מסעודה משדרות לחינוך, בריאות, ביטחון ושובע זהים לאלה של ילדיו של ביבי מהווילה בקיסריה, ילדיו של אולמרט מהבית המרהיב בירושלים, וילדיו של ברק ממרום מגדלי אקירוב.

קוראים לזה שוויון. ותזכרו את המלה הזו בפעם הבאה שאתם חולפים על פני עובדת הקבלן שדואגת שהאסלה עליה אתם יושבים תהיה נקייה.