כתב אמון נחתם (בדם) בין המדינה למשפחות החיילים, לעשות הכל כדי להשיב את הבנים הביתה – חיים או מתים. אך כל זה אינו סותר את הצורך בדיון ממשי על המחיר שראוי לשלם תמורת פדיון השבויים.

גלעד שליט, לדוגמה, שבוי בידי ארגון פלסטיני קיצוני ביותר, שהדרישות שלו עבור שחרור שליט הן קיצוניות מאוד. האם החברה הישראלית תהיה מוכנה לקבל שחרור רוצחים וארכי-רוצחים? ומה אם הסכמה לתנאי החוטפים תעודד עוד חטיפות ותחזק את הקיצונים בצד הפלסטיני, שדרכם תיתפס כאפקטיבית בהרבה מזו של אבו מאזן ה"מתורבת" עם החליפה?   

מה יעשו אז אולמרט, ברק, אילון? ומה נעשה אנחנו?

בעבר היו לנו שבויים. היום החליפה מכבסת המילים את השבויים ב"חטופים". משפחות השבויים, עמותת "ושבו בנים לגבולם" והנהגת המדינה עושים שימוש ציני במושג חטיפה, כאילו מדובר בחטיפתם של שלושה ילדים תמימים שיצאו לטיול שנתי. אך האמת הידועה לכל הורה השולח את ילדו לצבא (גם אם אמת מודחקת) היא שבנם עלול להיפצע, להיהרג או להילקח בשבי. זו המשמעות של חייל בצבא לוחם.

ודווקא בנושא השבויים (ובניגוד לנושאים מהותיים אחרים) קשה להאשים את נבחרי הציבור באטימות. נהפוך הוא. ממשלת ישראל הרי עשתה מעשה חסר תקדים ופרופורציות כשהוציאה את צבא המדינה למלחמה שמטרתה המוצהרת היא החזרת השבויים.

אלא שהמלחמה כשלה, והשבויים נותרו בשבי. וזה הסיפר האמיתי – סיפור אובדן האמון של הורי החיילים (כמו רבים מאזרחי המדינה) בהנהגה.

כשלונה המהדהד של המלחמה צריך היה להוציא מאות ואלפים למחאה שתפיל את העומד בראש הממשלה ושותפיו – עם או בלי ועדות חקירה. הדיון הציבורי צריך היה להתמקד בהיחפזותה של הממשלה לצאת למלחמה ובתוצאותיה, תוך ביקורת נוקבת על חוסר אחריותם המשווע של מנהיגי המדינה, הכישלון בשדה הקרב, הפגיעה קשה בעורף והמוות המיותר של מאות חיילים ואזרחים.

אך עם ישראל, כידוע, עסוק בפרטים הקטנים. וכן, עם כל החשיבות והרגישות לשלושת השבויים ומשפחותיהן, סיפורם הוא רק חלק קטן בסיפור שעיקרו הוא הנהגה בלתי אחראית ושקולה, המחזיקה מדינה שלמה בביצים.

הזמזום הטורדני בנושא השבויים בוודאי לא עושה לאולמרט נעים באוזניים,  אבל כל עוד בזה מתמקד הדיון, יכולים אולמרט ושות' להמשיך בשגרת שלטונם המבאישה.