כמו לא חלפו השנים, הניח אמש אהוד ברק אבן פינה לעוד מערכת בחירות. אבן צינית ושחורה של "מנהיג" שהבטחותיו, בדומה לבלונים הלבנים שהתעופפו מעל הכיכר, יתפוצצו בשנייה שיתקלו בקוצי המציאות.

מרפסת כיכר רבין, כמו הפנטהאוז של ברק, אטומה לרחשי המציאות. לשם לא מגיעים קולות המורים והמרצים הנאבקים על חשיבות ההשכלה והחינוך. לשם לא יניחו לשום מלצרית, מאבטח או עובד קבלן להתקרב. שם, בפנטהאוז המורם מעם, המציאות מתגלמת בצלילי קונצ'רטו רומנטי של רחמנינוף הבוקעים מפסנתרו של אהוד.

השנאה המשותפת לרוצח, לאשתו ולבנו אינה מעוררת מחלוקות. יש לנו מכנה המשותף לקירוב לבבות, ואף אחד לא יגזול אותו מאיתנו! גם לא מערכת החינוך שכבר אינה מערכת ובוודאי אינה מחנכת. שהרי מהי מטרת העצרת אם לא לתת תקווה לאלפי בני הנוער מושבתים מלימודים שגדשו את הכיכר? וגם אם התקווה כוזבת, למי אכפת? העיקר שתהיה להם סיבה להתגייס בעוד שנה-שנתיים לצבא ההגנה על הון הממלכה.

כן, הון זה חשוב! כי בלי בעלי ההון איך יתפרנסו בני הנוער כשישתחררו משלוש שנות שירות? אז צריך לשמור על ההון, וחייבים להגן על בעליו מול דרישות חסרות בסיס מוסרי, כגון הדרישה לעמוד בחוקי העבודה של מדינת ישראל.

וזה העניין שלשמו התכנסנו. כי איפה אם לא על מרפסת האח"מים תוכל עופרה שטראום לבנות תשתית תעסוקתית הולמת לדור העתיד של הסטודנטים? והיכן יוכלו בעלי חברות כוח האדם להוסיף כמה שעות נוספות לכיסם על חשבון עבדי האבטחה והניקיון? והרי ללא בעלי ההון לא יהיה לילדינו כל עתיד בשטח ההפקר שנקרא מדינת ישראל.

ערב תלישות לאומית – זה מה שקיבלנו אמש. תלישותם של המבקשים להנהיג את המדינה נתגלתה אתמול במלוא הדרה וקלונה. היה זה עוד אירוע בו פוליטיקאים ובעלי ההון מתחככים אלה באלה על מרפסת סגורה, ומביטים על ההמונים העמלנים שלמטה.  

ויצחק רבין?

אה? מי זה?