ל- 150,000 משפחות אין כסף לארוחת חג - זעקה הכותרת לרגע, לפני שפינתה מקומה לחדשות טריות ממנה.

עפ"י עמותת "לתת" חיות בישראל מעל 300,000 משפחות מתחת לקו העוני. בחישוב פשוט מדובר בקרוב למיליון בני אדם. כשישית מהאוכלוסייה.

העוני בישראל חצה את גבולות המובטלים מאונס או מרצון, ופלש לבתי אנשים עובדים, שאינם מצליחים להרים את ראשם מעל המים העכורים.

"בישראל, לצערנו, עבודה אינה מצילה מעוני. יותר ויותר נפשות עניות חיות במשפחות בהן יש שכיר אחד שיוצא לעבודה. כיום כמחצית מהעוני קיים במשפחות בהן יש עבודה ולא בסרבנות עבודה", אמר פרופ' זוסמן בכנס שדן במדיניות החברתית- כלכלית של ממשלת ישראל.

העמותות, המתרימים והתורמים, הם ללא ספק צדיקים בסדום, אלא ששוב אני נדרשת לסוגיית התועלת לטווח הקצר מול הנזק לטווח הארוך. 

אומר ערן ויינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת": "אם נראה שאנחנו לוקחים אחריות, ונראה שאכפת לנו, גם הפוליטיקאים יבינו את הרמז ואולי ישתנה משהו גם במדיניות."

ואני שבה ואומרת: ויינטרוב וחבריו הם אנשים נפלאים, אבל תמימים. פוליטיקאים לא מבינים רמזים. הדבר היחיד שפוליטיקאי קולט הוא כשהאדמה רועדת לו מתחת לכיסא.  

כי כל עוד יש מי שעושה את עבודתו, יכול שר העבודה והרווחה, אורלב, להתרווח במושבו, כשידו האחת נשלחת לבורקס הממשלתי , והשניה בפרישה מטעמים אידיאולוגים.

וכל עוד יש מי שיוצא במבצעי התרמה, יכול שר האוצר, נתניהו, להדליק עוד סיגר רייחני, ובחיוך יהיר להסביר שמדובר ב"אזרחים שאינם רוצים לעבוד", ולהוכיח במפות ומופתים את הצלחתו הכלכלית.

וכל עוד יש מי שמערפל את המצב, יכול שר הביטחון, מופז, לישון בשלווה, גם בלילה בו נזרקו עוד כמה מיליוני דולרים למעמקי הים.

וכל עוד הרעבים ישנים, יכולים הפוליטיקאים מהימין לצאת לרקוד ולפזז בחתונות.

וכל עוד ויינטרוב בשטח, יכול ממלא מקום רה"מ, אהוד אולמרט, לומר (כמעט בלי חיוך): "לא התמודדנו בצורה אפקטיבית עם בעיות העוני והקיטוב החברתי אשר מתחילים להוות איום רציני על החברה. אין מדיניות שולטת אלא תהליך הפוך. לתוך החלל הגדול של המדיניות הממשלתית מתחילים לצוץ גורמים פרטיים", ואופס... הוא כבר באירוע החגיגי הבא.

וכל עוד הנשמות הטובות של העמותות והארגונים הוולונטריים עושים את העבודה השחורה, יכול רה"מ, שרון, לבלות חופשה רגועה בכפר, עטוף במיזוגם של מעגלי השמירה ועדר הכבשים, השומרים עליו מכל רע.

וכל מנת מזון, המרגיעה את הקיבה למספר שעות, היא עוד נזקק שותק שאיבד את כבודו. 

אתה מבין ויינטרוב, כבוד אי אפשר לחלק באריזות לנזקקים. כבוד נרכש בעבודה המפרנסת את בעליה. כבוד הוא בטנו המלאה וכסותו של  ילדך. כבוד הוא משפחה היושבת סביב שולחן האוכל בערב חג.

הדרך היחידה לשקם את הכבוד שנרמס מתחילה בבטן מבעבעת מרעב ומכעס. אין דרך אחרת. והדרך הזאת תוצעד ברגליי עשרות-אלפי הרעבים שיצאו מהבתים הריקים להיאבק על זכותם לחיות כאן. בכבוד. והיא חייבת להתחיל בזעקת העניים לשינוי סדרי העדיפויות, ועכשיו - לא אחרי מסקנות הוועדה הבאה, לא אחרי הבחירות, לא אחרי החגים, לא בתקציב לשנת 2006.

עכשיו, כי אין לנו מחר!  

ואת זה, לא אתה, ויינטרוב, ולא חבריך תוכלו לעשות. ונורא מכך, אתם, בטוב לבכם, מרדימים את הכבוד והרעב, ובלי להתכוון, נותנים ברכת דרך לממשלת הבובות האטומה, המסואבת והמושחתת ביותר שקמה כאן.