כשתוואי הגדר מקרטע באלכסונים חסרי פשר, ורה"מ מכריז: "אנחנו מעצבים מחדש את עתידה של המדינה", אין מנוס מהמחשבה האם זוהי באמת המציאות שלנו , או שמא, כמו בסיפורו של קורט וונוגוט, על החומה הסינית, המציאות היא רק עבר בדיוני שיש לתת לו הסבר עתידי-הגיוני.

המדינה מחולקת ולא מהיום. בתהליך זוחל - לו נתנו יד כל ממשלות ישראל מאז 67 - קיבלנו שתי גדות לירדן וביניהן שתי מדינות לשני עמים: מצידה האחד, ישראל המדממת ודוממת תחת נטל היומיום; ומצידה האחר, יהודה האטומה יותר משרי הממשלה למצוקה של רבים מאלו הנקראים בפיהם "אחיינו".

שום טריקים ומשאלי עם לא ישנו את המצב, ואין קוסם כלכלי שיושיענו. יש לנו הזדמנות אחת ואחרונה - הליכה לבחירות - הכרעה דמוקרטית.

בחירות כלליות בפרק הזמן הקצר ביותר שמאפשר החוק; בחירות בהן יוצגו העמדות באופן ישר וישיר - בלי כפלי משמעויות, מצמוצים ואחיזת עיניים; בחירות בהן יצביעו מחדש על סדרי העדיפויות הלאומיים ותאריכי יעד ברורים ליציאה מסודרת מהשטחים; בחירות שמשמעותן כי צה"ל והמשטרה לא ילחמו באזרחים – מי שיקבל את הכרעת הרוב ויצא, יקבל את המגיע לו, ומי שיישאר שם, יתנתק מהמדינה ויתמודד בעצמו.

שרון, שמכר את גורלנו למיעוט מתלהם ופיצל את החברה לאלפי רסיסים קטנים, יכול היום לבחור האם להירשם בספרי ההיסטוריה כמנהיג חבורת-הזבל שהובילה לחורבן השלישי, או למנהיגו של העם כולו.

לא מגיע לשרון הצ'אנס הזה (ובינינו, אין לי בו טיפת אמון), אבל הוא היחיד שיכול להוביל כרגע את המהלך.

במתכונתה הנוכחית - ללא הכרעה, כשרבים ממנגנוניה חדלו לתפקד (וזה שעדיין יש משרדי רווחה, חינוך, משטרה וכו', אין משמעותו שאלו גופים חיים), וכש"עיצוב העתיד" נראה עגום כעברנו התנ"כי - לא תתקיים מדינת ישראל לאורך זמן.

האלטרנטיבה האחרת היא לחפש בית חדש ולהתחיל בספירה לאחור. 

סיסמאות האחדות המזויפות עם הימין הקיצוני, וגילויי האמפטיה החלמאית של השמאל הרופס הובילונו לתהום. ואני, את מעט האמפטיה והאנרגיה שעוד נותרו לי מעדיפה לשמור לחלשים, לילדים ולקשישים, ולא למפונ(ק)י חבל עזה והשטחים, הבטוחים כי רוב נקנה ברובים. 

ואם הייתה בי אי פעם אכפתיות (ואני די בטוחה שהייתה), גם היא נכתשה עד דק. היום נשארה רק הדאגה לבריאותם, אושרם ושלמוּתם של יקיריי - בתי, משפחתי וחבריי.  

וכשכותרות העיתונים מספרות על מלחמת אזרחים, ובאור הניצת בעיניי המתנחלים למשמע המשפט "מלחמה על הבית" אפשר להאיר את רמת גן, נותר רק לייחל לשנה רגועה ולגשם בעיתו.

יותר מזה, אנחנו באמת לא צריכים.

שנת תקוה, יקרים