רבות נכתב על ויקי כנפו בימים האחרונים. קראתי מילים קשות ומילים שחיממו את ליבי.

יש לי אמפטיה גדולה למצוקתה של כנפו, האדם והאישה, ויש בי גם הרבה כעס על התנהלותה השגויה.

מאבקה של כנפו היה מאבק אותנטי ופורץ דרך – אישה לא ידועה, מאי-שם נשכח, קמה וצועדת לומר את דברה. הערכתי אותה על אומץ ליבה, על הכריזמה, על האמירה המחוספסת והכנה. ויחד עם זאת, כבר אז, בראשית צעדתה, טענתי שכנפו טועה כשהיא רותמת למאבק, בשמה, את המשפחות החד-הוריות.   

המדינה אומנם אינה מבחינה בין גרוש/ה, אלמנ/ה ומי שילדה לבד מתוך בחירה – כולם מוכרים (ובעיקר מוכרות) כמשפחות כחד-הוריות. אבל, לתפיסתי, אישה (או גבר) שהביאו צאצאים לעולם במסגרת זוגית, ושלילדיהם יש יותר מהורה אחד, אינם יכולים להיכלל בקטגורית החד-הוריים.

איני באה לטעון שבחירתה של כנפו הייתה קלה יותר, אלא שספק אם כנפו, שלא הקימה משפחה חד-הורית מבחירה, יכלה מלכתחילה להיות נציגתן של משפחות חד-הוריות, שבעיותיהן אינן קשורות בהכרח למצוקה כלכלית או תעסוקתית, ושחלקן כלל לא רצו או ראו בה את נציגתן.

כנפו, שצעדה לירושלים מביתה שבמצפה רמון, עשתה זאת בשביל הלחם. האבטלה של כנפו היא אבטלה הסוחפת את כל מי שעומד בדרכה. זו אבטלה שאינה מפלה בין נשואה לרווקה, צעירה למבוגרת, חד-הורית לזוג הורים. כנפו היא נציגתם המובהקת של המובטלים שנתניהו רוצה "לחנך מחדש", ושל אלה שמשרדי האוצר, הרווחה ועושי דברם פותרים ב"פרזיטים, לכו לעבוד!", תוך הסתרת האמת העגומה: באזורים מסוימים במדינה הדפוקה הזאת אין אפשרויות תעסוקה כבר שנים.

כנפו צריכה הייתה להיות פה לשכניה, לתושבי דרום הארץ מוכה האבטלה, ומסיבה לא ברורה התנערה מהם ומהאפשרות להצטרף למאבק משותף.

במאמר ב"הארץ", לפני מספר שבועות, אומרת כנפו: "אני לא הבטחתי לאף אחד כלום, אני לא הבטחתי להציל את המדינה לבד. מהפכות לא קורות מבן אדם אחד. אף אחד לא יכול לשפוט אותי עד שהוא לא יהיה במקום שלי. הלחצים - אני עמדתי עם אקדח מים מול טנקים."

במבט לאחור נדמה שלכנפו לא היו יומרות לייצג אף אחד מלבד את עצמה ואת משפחתה. וזה לגיטימי. רק שכאדם בודד לא היה לה סיכוי, ובכישלונה הצליחה כנפו במה שלא הצליחה בעלייתה - לגרור איתה למטה את  המשפחות החד-הוריות.