במוצאי השבת סערו הרוחות בהיכל התרבות. לראשונה בתולדות הפילהרמונית הישראלית יצא הקהל המעונב מגדרו וצעק בוז. כל זה קרה בנאום הפתיחה של מנהל התזמורת, שעסק בליקוק ישבנו של נוחי דנקנר וקבוצת אי-די-בי, שנדיבותו ונדבנותו לתזמורת הקנו לו פרסום השווה כמעט לזה של בטהובן.

קהל רוכשי המנויים לפילהרמונית משלם במיטב כספו עבור הזכות להאזין למוסיקה ולהתנתק לשעה קלה מהלהג והסחי הממלא את מציאות חיינו. אבל למציאות ההון והשלטון, כך מסתבר, דרכים משלה להתגנב לחיינו ורוחנו. שהרי, אלמלא דנקנר ודומיו (כך מסבירה לנו אותה מציאות מדומה) לא הייתה לנו תרבות ואמנות להתענג עליה.

וכאן, לפני שיתחיל הדיון (הכמעט קבוע) על כך שגם בטהובן יצר והתקיים רק בזכות פטרוניו העשירים, תרשו לי לשאול האם תהיתם למשל איזה יצירות מופלאות היה יכול לכתוב בטהובן לו היה עצמאי לכתוב ככל העולה על רוחו? ועוד שאלה אישית יותר – האם הייתם באמת רוצים לחיות במאה ה-17 או ה-18? ולא, לא כחלק המיעוט הקטנטן של משפחות המלוכה ונספחיהם, אלא כמשרתים עלובים ובזויים של אותו מיעוט - כפי שחיו אז מרבית בני האדם.

כי אתם יודעים מה, אנחנו כבר לא כל כך רחוקים מזה...

מוסדות התרבות והאמנות בישראל אינם יכולים להתקיים ללא נדבנים. עובדה עצובה כשלעצמה. אך מה שעצוב שבעתיים הוא רמיסת התרבות והאמנות לצרכי שליטה ופרסום - שיחזירו את ההשקעה + ריבית לנדבנים, ולא בסתר. ודי אם נזכיר את מועצת העיר תל-אביב שבתמורה לנדבנותו מכרה לסמי עופר את הבעלות על שמו של המוזיאון העירוני.

למי שעדיין לא הבין איך זה עובד, צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים (גוף נוסף התורם הפילהרמונית), מבהיר זאת במשפט אחד: "זו הייתה הפגנה של בורות, ונבעה משנאה שהולכת וגוברת בישראל לבעלי הון ולמקבלי משכורות גבוהות באשר הם - בלי להבין שברגע שהמדינה מזהה תרומה שלהם למטרה כלשהי היא מושכת ידיה מכך".

כך בדיוק!

המדינה ובעלי ההון פועלים בצוותא מזה שנים להשתלט על כל  פינה בחיינו. המדינה מפקירה ביודעין את אזרחיה ומפנה את השטח להשתלטות בעלי ההון.

חינוך, תרבות ואמנות הם רק פן אחד בהשתלטות, אבל זהו פן חשוב ב"יצירת" הבורות והחולשה האזרחית המחזקות את שלטונם הבלעדי של בעלי ההון וראשי המדינה.

שהרי אלמלא החולשה, היו עבדיו השחורים של מר דנקנר קמים ודורשים את המגיע להם בזכות, ואלמלא השליטה חסרת המעצורים, היינו כבר מזמן נוטשים את הבנקים הגדולים במדינה, ואם עוד הייתה לנו שמץ דעה עצמאית, ספק גדול אם היינו בוחרים באדם כמו אולמרט לתפקיד הרם במדינה.

ואתה יודע מה, מר זיו, אני מסכימה איתך. זו אכן שנאה. שנאה מהסוג שכבר הוליד מהפכות בעבר.

כי מהיכן בדיוק מגיעה התרומה של בנק הפועלים? ממשכורתך הנאה מאוד, מר זיו? מהונה האישי של מעסיקתך, שרי אריסון? בוודאי שלא. בדיוק, אגב, כפי שדנקנר לא משלם בצ'ק אישי כשהוא פועל "בנחישות והתמדה למען החברה ולמען הקהילה בישראל". תרומות אלה הן דמי עושק. כספים שנגנבים  באופן מתוחכם מחשבונות הבנק שלנו, ובאופן מתוחכם הרבה פחות משכרם הזעום של  עובדיו החלשים של  תאגיד-דנקנר, שאינם יכולים להרשות לעצמם דברים בסיסיים בהרבה ממופע אמנותי או אפילו חוג ציור לילדם.

אמנות במיטבה היא זו שביכולתה לעורר את המחשבה והרוח, לחדש, להשפיע, וגם להוציא לרחובות. וזה מה שכל כך החריד את בעלי ההון ונושאי כליהם – לא הבורות, אלא דווקא הבוז המהדהד של אלה שאינם מוכנים עוד להיכנע לשלטון הניוון, הבורות והרדידות שכופים עלינו האריסונים  והדנקנרים בעידוד המדינה.

זוהי מחאתם של אלה שקצו בתזמורות הישראליות שממחזרות את אותן יצירות "בטוחות" בנות 200 שנה; אלה שאינם מוכנים עוד לצרוך מחזות-זמר ("מחודשים") שליחם נס לפני שנים; אלה שלדידם תרבות ואמנות בת זמננו היא קצת יותר מרינגטונים סגולי-שיער לרווחת חברות הסלולר; אלה שנמאס להם לרדת בגדול, להישרד תמורת ג'יפ ולהמליך כוכבים שיזמררו מחר בשבחי בנק הפועלים; אלה שזועקים את השפלתה של האמנות והתרבות הישראלית המתקיימת רק בשוליים של השוליים. או, נכון יותר, גוססת. כמונו.

והדרן לסיום:

תגובת נוחי דנקנר: "באולם הזה ישב מיעוט של שמאלנים, קנאים, מרי נפש"

תגובת השמאלניות המרירות: נוחי, תעשה לנו ילד ימני-חינני