(עוזי חיטמן 1952-2004)

ובכל זאת, לא כל יום מזדמן לבלוג לחגוג יומולדת עם ביבי... 

יומולדת שמח לנו.

רוית:

בערב חמים בדיוק לפני שנה, ישבנו שתינו, שקדיה ואני, בבית קפה מסויים ברחוב יהודה הלוי והתווכחנו על פוליטיקה, על בלוגים ועל גברים. הטחנו מילים זו בזו ומתוך כל הלהט הזה עלה הרעיון: שתינו נשים דעתניות ומשכילות, לשתינו יש הרבה מאד מה להגיד ולשתינו אין באמת איפה להגיד את זה כרגע, אז למה שלא נפתח יחד בלוג, שמעצם הגדרתו יעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים. עוד באותו ערב פתחתי את הבלוג הזה ונתתי לו את השם שהציעה שקדיה: עין לציון. נדמה שמאז, שקדיה היא המתחזקת העיקרית של מסלקת הקריזות הזוגית הזאת ולי אין עם זה אפילו שמץ של בעיה. כל עוד היא מחזיקה את הקהל כאן וכל עוד היא מחזיקה את הדיון חי ונושם, הבלוג הזה עושה את עבודתו.

אין לי מילים של דם ואש ותמרות עשן לומר, ואין לי חורבן לנבא בשער, כמו חברתי כאן מעלי. אני, טוב לי לחיות את חיי, לעשות את המעט שאני יכולה בפינה זו או אחרת, ולהילחם על הנורמליות שאני מתאמצת לשוות לחיים במדינה כל כך לא נורמלית כמו זאת שלנו. ובכל זאת, אני מברכת על הרכב שקיבלתי מהעבודה לפני שנה וקצת - אשר עוזר לי להדיר רגלי מאוטובוסים, רכבות ומרעין בישין אחרים, שנוטים להתפוצץ פה על ימין ועל שמאל. טוב לי עם הצעת העבודה שלא לקחתי לפני כשנתיים, בפארק התעשיה של אריאל, טוב לי עם אחי, שלא היה בארץ בשנה וחצי האחרונות ולא נאלץ לעשות מילואים בשטחים, וטוב לי מאד עם העובדה שעוד לא נקלעתי בטעות לאיזור אסון אקראי, על אף שמקום מגורי הוא אחת הערים המועדות ביותר לפיגועים בארץ.

יכולתי למנות פה עשרות דברים שלא טוב לי איתם, יכולתי למלא את השטח ברע וברעל, אבל למה לי? מספיק רוע ורעל יש מסביב. אני - רק את חלקת אלוהים הקטנה שלי מנסה לשמר וכל שאני מבקשת הוא: הניחו לי לנפשי עכשיו ואל תאלצוני להפוך לחיית טרף תוקפנית, רק כדי שאוכל להמשיך ולחיות את חיי כפי שהם.

מי ייתן וב 21 לאוקטובר 2005 נסכם כאן שנה שניה לבלוג הזה, ולמישהו יהיה משהו טוב באמת להגיד. מי ייתן וייקח לנו רק עוד שנה להרגיש שאפשר גם להיות מאושר בארץ הזאת, ולא רק לחיות את היום, מתוך חוסר הוודאות של המחר.