אפס סובלנות לאלימות, גורסת אריאנה מלמד היום בווי-נט (אגב, התמונה שלה ממש מפחידה), היא הפתרון לבעיית האלימות שמתפתחת בבתי הספר שלנו, ולא הגישה הפדגוגית, הרכה, המטפלת, המבינה, החסה על "נפשותיהם הרכות של התלמידים האלימים".

מאד מפתה לתמוך בשיטה הזאת, של ה"זבנג וגמרנו", אבל כחברה, צריך להיות לנו ברור לאן היא מובילה: אם נשליך תלמיד אלים מבית הספר, נפתור את הבעיה נקודתית, בתוך תחומי ביה"ס, אבל לא נפתור אותה חברתית, מפני שהצעיר האלים ימשיך לחיות ולגדול בקרבנו והפעם, בלי שתהיה לו מסגרת חינוכית שתקנה לו ולו מעט סובלנות וקנה מידה שפוי לגבי נורמות ההתנהגות שלו.

את השירות הצבאי שלי עשיתי בקרב אלה שהחברה פלטה אותם, מה שנהגו לקרוא לו "נערי רפו"ל" והדבר האחד שאני יכולה להביא משם וליישם פה היא המסקנה, שפשוט אין דרך להוציא קבוצת אוכלוסיה מסויימת מטווח הראיה ולהתייחס אליה כאילו אינה קיימת. הכל, בסופו של דבר, יחזור אלינו כמו בומרנג וככל שנזרוק יותר חזק ויותר רחוק, כך תהיה המכה החוזרת כואבת יותר ואלימה יותר.

אפס סובלנות לאלימות, הוא רעיון יפה, אבל מאחוריו צריך לעמוד מנגנון שיקומי מסויים, או שאפס הסובלנות הזה, יירק לנו יום אחד בפרצוף, כמו טורנדו מהגיהנום.