האמת, אין לנו הרבה במה להתגאות בשנים האחרונות. לא פלא שכמפלט מהשחיתויות והעוולות, ההעמדות לדין והרציחות בעולם התחתון, כשלי הממשלה שאינה מתפקדת ומערכת בחירות שלא תוביל לשום מקום, השבט הישראלי אמר את דברו, ובחר באח גדול שמזריק לוורידיו הרואין מזוקק בשם בובליל.

המבחנים הבינלאומיים במתמטיקה ומדעים שוב הציבו את תלמידי ישראל בליגת המפגרים, שלא לדבר על מקצועות מתחום האמנות שנגזרו ממערכת החינוך היסודי כבר לפני שנים. אבל למי אכפת? העיקר שהצלחנו להפחית את מספר האנשים החושבים והיוצרים שמסכנים את "ממלכת הבוּרוּת".

ואף על פי כן, קצת במחתרת, עם מעט מאוד תהודה תקשורתית מבית, וכמעט כנגד כל הסיכויים, ישראל עדיין מייצרת גיבורי תרבות אמיתיים שמפארים את שמה במדינות שבהן תרבות ואמנות אינן רק תוכניות ריאליטי.

עשרות מוסיקאים קלאסיים ישראלים, שרובם נאלצים לנדוד מעבר לים, הם ללא ספק מחלונות הראווה היפים והמשובחים שלנו, והחל מ-21 בדצמבר, במשך שלושה שבועות, נוכל גם אנחנו ליהנות מכישרונם  - ובחינם, כשמיטב הקלסיקאים הצעירים של ישראל ישתתפו ב"תחרויות האביב".

בתחרויות, שיתקיימו בירושלים ובתל אביב, ישתתפו השנה נגני צ'לו, נגני כלי נשיפה מעץ, נגני כלים עתיקים וזמרים.

התחרויות מתקיימות במתכונת של רסיטלים פתוחים לקהל.

אז אם אתם מתגעגעים למשהו קצת יותר עמוק ממה חושב ביבי על בובליל, או מה אמרה שפרה על פייגלין (ולהפך), תעשו לעצמכם טובה ובואו להקשיב לצלילים אחרים.

את לוח הזמנים לשלב א' של התחרויות, שיערכו במרכז המוסיקה "משכנות שאננים" בירושלים, תמצאו כאן

גילוי נאות:

בין משתתפים השנה  ישנה נגנית קלרינט מקסימה ששמה גיל שקד, ושלא במקרה היא בתי...

הרסיטל של גיל יתקיים ב-24 בדצמבר, בשעה 12:00, והיא תשמח לקהל אוהד.

נניח שאתם בעלי חברה המעסיקה עשרות או מאות עובדים. נניח. המטרה שלכם – כבעלי עסק – ברורה: להרוויח מהר וכמה שיותר. אלא שמנגד קיימים חוקים שחוקקה המדינה המגבילים אתכם.

בעיה? לא ממש. בדיוק לשם כך ממציא לנו הראש היהודי פטנטים.

ב-1 בינואר 2008 נכנס לתוקף התיקון לחוק חברות כוח אדם, שמטרתו להגביל את זמן העסקת העובדים ע"י החברות הקבלניות, ולאפשר לעובדי הקבלן להצטרף לחברה בה הם עובדים בפועל כשווי זכויות ותנאים. רבים  מעובדי הקבלן יצאו נשכרים מהחוק (לפחות בטווח הקצר), אך בהיעדר מנגנוני פיקוח ואכיפה, הפרצות כבר נבחנות, נבדקות ומיושמות.

המחוקק (בתמימותו?) הניח שעם כניסת החוק לתוקף יינתן אות הסיום להעסקה הפרועה של חברות כוח האדם והשתלטותן על משק העבודה. אלא שמה שלא לקח המחוקק בחשבון הוא שמאחורי חברות כוח האדם ניצבים החברות והתאגידים החזקים במשק ואין מצב שהם יוותרו על ה"תרנגולת" המטילה עבורן עובדים זולים. לפיכך, התכנסו חכמי האכיפה ועקיפה ומצאו פתרון: לא עוד עובדי קבלן, מעתה אמרו "נותני שירותים".

ומה ההבדל? חברות כוח אדם מספקות אנשים, חברות מיקור חוץ מספקות שירותים (ולשירותים – בניגוד לאנשים – אין צורך לתת קביעות, שכר נאות, או לספק תנאי עבודה הולמים).

וכך זה עובד: חברת כוח אדם מקימה חברת בת שהיא ישות עסקית ומשפטית נפרדת, ועיסוקה מיקור חוץ. העובדים הם אותם עובדים, התנאים אותם תנאים, אך השם החדש – "מיקור חוץ" -  מנצל פרצה בחוק ומאפשר לחברות כוח האדם ולמעסיקים להמשיך וליהנות מכוח עבודה זול. וכך, המעסיק, שבעבר שכר את שרותיה של חברת כוח אדם, שוכר כעת את שירותיה של חברת הבת במעמד "נותני שירותים", וכבונוס זוכה בפרס "אחריות חברתית" מטעם ארגון מעלה, המתהדר בכותרת "ארגון גג מקצועי, המוביל בישראל, של עסקים המחוללים שינוי בתחום אחריות תאגידית".

ארגון מעלה, כמו ארגונים ועמותות רבים, תלוי בבעלי הון לצורך פעילותו. אלא שבניגוד לארגונים חברתיים אחרים, ארגון זה הוקם על ידי ולמען בעלי תאגידים וחברות, ודי אם נקרא את שמות החברים בוועד המנהל של הארגון (שתשעה מתוך שניים עשר היושבים בו הינם שותפים או עובדים בכירים בתאגידים שאת עשייתם החברתית אמור הארגון לבחון ולדרג) כדי להבין את מי באמת הוא משרת.

ואם עדיין לא השתכנעתם הביטו בדירוג מעלה לשנת 2008, שבו נמצאת גם "קבוצת מנפאאור". מנפאאור, להזכירכם, היא אחת מחברות כוח האדם הגדולות במשק, שהקימה זה לא מכבר חברות בת למיקור חוץ, שבאמצעותן תוכל להמשיך ולתת שירותים קבלניים, תוך עקיפת חוק חברות כוח אדם והמשך העסקתם של עובדים נטולי זכויות.

חוקי? כנראה שכן. מסריח? כמו אחרי שבוע של שביתת עובדי ניקיון.

אין לי עניין להכפיש את ארגון מעלה שבסך-הכל עושה את התפקיד שעליו משלמים לו. אלא שארגון זה הוא סימפטום בולט של המגפה החברתית שפוקדת את מדינת ישראל, שבה לצד הפקרת העובדים (יש שיאמרו בכוונה תחילה) אנו מחלקים פרסים חברתיים לחברות שלכאורה לא עברו על החוק. וכך, במקום שמערכות החוק והאכיפה יעמידו לדין את מי שמפר את חוקי המדינה, הן משתפות עימו פעולה ונותנות הכשר למי שהצליח לעקוף את החוק באופן "חוקי".

קחו לדוגמה את בנק לאומי, שרק לפני מספר ימים הודה דובר מטעמם בכך ש260"  נציגי שירות הלקוחות במוקד לאומי קול, שהועסקו דרך חברת כוח אדם, הוגדרו מראש כמועסקים דרך נותני שירותים ולכן התיקון לחוק אינו חל עליהם". הבנק הזה קיבל אות "מעסיק מצטיין" לשנת 2008 מטעם ארגון מעלה. על מה ולמה? אולי על הסיסמה המבריקה הגורסת ש"בלאומי אחריות חברתית זו לא רק סיסמה"...

האם מישהו באמת חושב שארגון מעלה מסוגל או רוצה לבחון באופן אובייקטיבי את התנהלותם החברתית של תאגידים כגון בנק הפועלים, שטראוס או מי-עדן? מסתבר שכן. בעיני חלק מהעיתונאים הכלכליים הדוחות של ארגון במעלה אמינים דיים גם מבלי לבצע תחקיר עצמאי, ומכאן – בדרך קצרה מאוד – חצאי האמיתות הללו מחלחלות גם אליכם, קוראים יקרים, ומתקבלות כאמת צרופה.

החלשות מנגנוני החוק, האכיפה וההגנה והשתלטותם של בעלי אינטרסים על השיח החברתי-כלכלי, מסכנת כל אחד ואחת מאיתנו – כפרטים וכחברה. לערכים ולנורמות יש דרך משלהם להתקבע, והרגלים מגונים קשה מאוד לשנות. אז אם את או אתה מאלה שעדיין בטוחים במקום עבודתם ובתנאי העסקתם, כדאי שתתעוררו ותעוררו את השיח הציבורי, ולא תפקירו אותו (ואת עצמכם) בידי ארגונים אינטרסנטים וקשרי הון-תקשורת-שלטון.

וזכרו – במדינה שבה ניתן בכסף למחוק את רוח החוק, גם תורכם יגיע, ובקרוב – מיד אחרי ש"כוחות השוק" יסחטו עד תום את הלימון המצומק שנקרא עובדי קבלן.

פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה"

במוצאי השבת סערו הרוחות בהיכל התרבות. לראשונה בתולדות הפילהרמונית הישראלית יצא הקהל המעונב מגדרו וצעק בוז. כל זה קרה בנאום הפתיחה של מנהל התזמורת, שעסק בליקוק ישבנו של נוחי דנקנר וקבוצת אי-די-בי, שנדיבותו ונדבנותו לתזמורת הקנו לו פרסום השווה כמעט לזה של בטהובן.

קהל רוכשי המנויים לפילהרמונית משלם במיטב כספו עבור הזכות להאזין למוסיקה ולהתנתק לשעה קלה מהלהג והסחי הממלא את מציאות חיינו. אבל למציאות ההון והשלטון, כך מסתבר, דרכים משלה להתגנב לחיינו ורוחנו. שהרי, אלמלא דנקנר ודומיו (כך מסבירה לנו אותה מציאות מדומה) לא הייתה לנו תרבות ואמנות להתענג עליה.

וכאן, לפני שיתחיל הדיון (הכמעט קבוע) על כך שגם בטהובן יצר והתקיים רק בזכות פטרוניו העשירים, תרשו לי לשאול האם תהיתם למשל איזה יצירות מופלאות היה יכול לכתוב בטהובן לו היה עצמאי לכתוב ככל העולה על רוחו? ועוד שאלה אישית יותר – האם הייתם באמת רוצים לחיות במאה ה-17 או ה-18? ולא, לא כחלק המיעוט הקטנטן של משפחות המלוכה ונספחיהם, אלא כמשרתים עלובים ובזויים של אותו מיעוט - כפי שחיו אז מרבית בני האדם.

כי אתם יודעים מה, אנחנו כבר לא כל כך רחוקים מזה...

מוסדות התרבות והאמנות בישראל אינם יכולים להתקיים ללא נדבנים. עובדה עצובה כשלעצמה. אך מה שעצוב שבעתיים הוא רמיסת התרבות והאמנות לצרכי שליטה ופרסום - שיחזירו את ההשקעה + ריבית לנדבנים, ולא בסתר. ודי אם נזכיר את מועצת העיר תל-אביב שבתמורה לנדבנותו מכרה לסמי עופר את הבעלות על שמו של המוזיאון העירוני.

למי שעדיין לא הבין איך זה עובד, צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים (גוף נוסף התורם הפילהרמונית), מבהיר זאת במשפט אחד: "זו הייתה הפגנה של בורות, ונבעה משנאה שהולכת וגוברת בישראל לבעלי הון ולמקבלי משכורות גבוהות באשר הם - בלי להבין שברגע שהמדינה מזהה תרומה שלהם למטרה כלשהי היא מושכת ידיה מכך".

כך בדיוק!

המדינה ובעלי ההון פועלים בצוותא מזה שנים להשתלט על כל  פינה בחיינו. המדינה מפקירה ביודעין את אזרחיה ומפנה את השטח להשתלטות בעלי ההון.

חינוך, תרבות ואמנות הם רק פן אחד בהשתלטות, אבל זהו פן חשוב ב"יצירת" הבורות והחולשה האזרחית המחזקות את שלטונם הבלעדי של בעלי ההון וראשי המדינה.

שהרי אלמלא החולשה, היו עבדיו השחורים של מר דנקנר קמים ודורשים את המגיע להם בזכות, ואלמלא השליטה חסרת המעצורים, היינו כבר מזמן נוטשים את הבנקים הגדולים במדינה, ואם עוד הייתה לנו שמץ דעה עצמאית, ספק גדול אם היינו בוחרים באדם כמו אולמרט לתפקיד הרם במדינה.

ואתה יודע מה, מר זיו, אני מסכימה איתך. זו אכן שנאה. שנאה מהסוג שכבר הוליד מהפכות בעבר.

כי מהיכן בדיוק מגיעה התרומה של בנק הפועלים? ממשכורתך הנאה מאוד, מר זיו? מהונה האישי של מעסיקתך, שרי אריסון? בוודאי שלא. בדיוק, אגב, כפי שדנקנר לא משלם בצ'ק אישי כשהוא פועל "בנחישות והתמדה למען החברה ולמען הקהילה בישראל". תרומות אלה הן דמי עושק. כספים שנגנבים  באופן מתוחכם מחשבונות הבנק שלנו, ובאופן מתוחכם הרבה פחות משכרם הזעום של  עובדיו החלשים של  תאגיד-דנקנר, שאינם יכולים להרשות לעצמם דברים בסיסיים בהרבה ממופע אמנותי או אפילו חוג ציור לילדם.

אמנות במיטבה היא זו שביכולתה לעורר את המחשבה והרוח, לחדש, להשפיע, וגם להוציא לרחובות. וזה מה שכל כך החריד את בעלי ההון ונושאי כליהם – לא הבורות, אלא דווקא הבוז המהדהד של אלה שאינם מוכנים עוד להיכנע לשלטון הניוון, הבורות והרדידות שכופים עלינו האריסונים  והדנקנרים בעידוד המדינה.

זוהי מחאתם של אלה שקצו בתזמורות הישראליות שממחזרות את אותן יצירות "בטוחות" בנות 200 שנה; אלה שאינם מוכנים עוד לצרוך מחזות-זמר ("מחודשים") שליחם נס לפני שנים; אלה שלדידם תרבות ואמנות בת זמננו היא קצת יותר מרינגטונים סגולי-שיער לרווחת חברות הסלולר; אלה שנמאס להם לרדת בגדול, להישרד תמורת ג'יפ ולהמליך כוכבים שיזמררו מחר בשבחי בנק הפועלים; אלה שזועקים את השפלתה של האמנות והתרבות הישראלית המתקיימת רק בשוליים של השוליים. או, נכון יותר, גוססת. כמונו.

והדרן לסיום:

תגובת נוחי דנקנר: "באולם הזה ישב מיעוט של שמאלנים, קנאים, מרי נפש"

תגובת השמאלניות המרירות: נוחי, תעשה לנו ילד ימני-חינני

חולשותיו חשוכות-המרפא של נתניהו יכולות היו לאכלס סיפור טרגי על האיש שכל כך רוצה להיות גיבור אך לא הצליח להתגבר על יצרו.  כמו האגדה על המלך שביקש שכל מה שיגע בו יהפוך לזהב, כך יצר הנהנתנות והראוותנות של נתניהו מעבירו פעם אחר פעם על דעתו.

טוב, מספיק. לא חזרתי מהכפור כדי לרחם על נתניהו. בשביל זה יש את עיתונות הרשת ואת המגיבים בשכר ומטעם. חזרתי להזכיר ולהזהיר את כולנו מהבטחות של מנהיגים כושלים  שמצהירים בערבי בחירות שהנה הם לקחו פסק זמן, למדו מטעויותיהם והשתנו.

תביטו על נתניהו ותגידו לי מה למד האיש שבלי למצמץ נעץ את חרב העוני בחמישית מהציבור הישראלי ואף סובבה היטב? מה למד שר האוצר הנהנתן שהשניא את המובטלים על הציבור ותפר לכבודם את תוכנית ויסקונסין האכזרית? מה למד המפריט הלאומי שמכר את המדינה לחבר'ה המליינים, ששלח רבבות עובדים הביתה והפך רבבות נוספים לעובדי קבלן נטולי זכויות?

אבל הסיפור שחשף רביב דרוקר בחדשות 10 אינו רק סיפורו של נתניהו. זה סיפורה של הנהגת המדינה. זהו סיפורם של מנהיגים שעסוקים ב"לעשות לביתם" גם כשבתינו קורסים; זהו סיפורם של ראשי ממשלות, שרים וראשי מפלגות חסרי כל רסן המוציאים בפחות משבוע סכום העולה על השכר השנתי הממוצע במשק; זהו סיפורה של הנהגה השולחת חיילים למלחמה בפחות זמן ומחשבה מזה שבו היא קונה ומוכרת נדל"ן; זהו סיפורה של מדינה שמכרה את אוצרותיה ועתידה למהמרים כפייתים ונוכלים.

זמן רב מדי אנחנו סותמים את האף ומצביעים עבור מנהיגים בלתי ראויים שעושים בנו מעשים מגונים. זמן רב מדי אנחנו שותקים ומקווים שהריח הרע יחלוף. והוא לא. צחנת הריקבון תיעלם רק אם נתעקש לשאול את מנהגינו בהווה ובחפצים להנהיגנו בעתיד שאלות נוקבות. רק אם נשאל ולא נרפה עד שנקבל תשובות.

זכותנו לדעת מהיכן יש לאהוד א', שמרבית חייו התפרנס ממשכורת של עובד ציבור, רכוש ונדל"ן באזורים היוקרתיים והיקרים ביותר בירושלים. זכותנו לשמוע מאיפה לו, לאהוד ב' – הקיבוצניק שמרבית חייו הבוגרים היה שכיר בצבא קבע – וילה מהודרת במגדלי אקירוב. ואתה, ח"כ ב. נתניהו – המסביר הפעיל – האם הבאטלר הצמוד שיבש עליך את דעתך, או שמבחינתך מלחמה, מאות הרוגים ואלפי טילים הנוחתים על צפון הארץ הם פשוט הזדמנות לשופינג משפחתי בלונדון - הבירה בה הייאוש הרבה יותר נוח?

אל תוותרו. שאלו אותם אצלכם בבלוגים, הציפו את המנהיגים שבחרתם במכתבים, הגיבו בעיתונים, דרשו מהתקשורת לחקור ולא להרפות. זוהי חובתכם הדמוקרטית, החברתית והאישית, ומי שמתחמק פשוט אינו ראוי לאמונכם.

תהרגו אותי, לא מבינה מה יש בסיפור הזה שכה מזעזע את "זרוע אכיפת החוק". כמה שוטרים החליטו להקים מליציה פרטית. נו, אז? מה כבר מזעזע בזרוע שממילא אינה מחוברת לגוף?

בואו נשים דברים על דיוקם: עבור מרבית הציבור המשטרה כבר מזמן אינה מייצגת את "זרוע האכיפה". חקלאי הדרום, למשל, הבינו שאם הם רוצים לשמור על יבוליהם עליהם להתאגד ולשמור בעצמם. גם סתם אזרחים מהשורה ויתרו על ה"עונג" להמתין לבואה של המשטרה אחרי שנפרץ ביתם או רכבם. הסיבה היחידה שאנחנו בכלל טורחים להודיע על כך למשטרה היא לצורך האישור לחברת הביטוח.

הגנה על רכושנו וחיינו מזכירה את הנורמה שהייתה מקובלת בתקופת המדינה שבדרך, ומתארגנת בשיטות שמזכירות את "כיבוש השמירה" של קבוצת "השומר". שכונות לעשירים מוקפות בגדרות ואבטחה צמודה 24/7, כך גם בתים פרטיים ובתי עסק, ובקרוב בוודאי נשמע על בניינים ורחובות שדייריהם הקימו את ארגון "המשמר הביתי".

בכיר במשטרה טען היום שהמשטרה איבדה את המנדט. הוא צודק בגדול, רק טועה בתאריך. המשטרה לא איבדה את המנדט בגלל 4-5 דגי רקק משטרתיים שעברו על החוק, אלא משום שהיא לא קיימת בשטח כבר שנים. כן, נכון, היא עושה דברים מאוד חשובים ו"לאומיים" כמו פינוי מאחזים וישובים מחבל עזה. היא גם מאוד אקטיבית בחקירת ראשי ממשלה ונשיאים. אבל איפה היא בשבילנו, האזרחים? איפה היא כשרכושנו מופקר, איפה היא כשאדם אלים מכוון אקדח על שכנו בגלל חניה, איפה היא כשקשישות מוכות באלימות, איפה היא כשנשים נרצחות ע"י בני זוגן, איפה היא כשדיירי שכונות בערים הגדולות חוששים לצאת מביתם בשעות החשכה, או לשלוח את הילד למכולת השכונתית? 

בסוף הם מגיעים, השוטרים. כשהקשישה שוכבת מחוסרת הכרה ומוחו של השכן שפוך במגרש החניה. אבל ל"סוף" הזה אין קשר לאכיפה. אכיפה משמעותה להיות בזמן אמת; להפגין נוכחות בשטח; להרתיע; להגן על  האזרחים שומרי החוק, ולא רק לנסות ועצור עבריינים בדיעבד.

אבל מה רע? הנה קיבלנו עוד סיפר נוטף צביעות וסרקזם לסוף השבוע. סיפור שכמו תמיד מסיט את הדיון לשוליים הפיקנטיים שאינם מאיימים על מעמדם האיתן של המפכ"ל או השר לביטחון פנים, ובוודאי שלא יעורר דיון ממשי בעתיד המשטרה וגופי האכיפה. ומקסימום עוד ש"ג (שלא סופרים ממילא, כי הוא לא איטם תקשורתי) יקפח השבוע את פרנסתו ועתידו.