והנה לנו משפט אחד. קצר וברור, מתוך הנאום לאומה שנשא בוש הלילה. נאום הפתיחה בעצם, של מסע הבחירות שלו:

12 שנים של דיפלומטיה לא הביאו את עיראק, בהנהגתו של רודן יחיד, להתכופף מול דרישותיו של המערב, בהנהגת האימפריה האמריקאית. מלחמת המפרץ הקודמת, שהסתיימה בסוג של התקפלות עלובה, לא היוותה נקודת לחץ רצינית. אולי רק ניפוח חזה והצהרת כוונות, שסדאם - ואיתו שאר המדינות המוסלמיות העוינות את המערב, בחר להתעלם מהם בחוסר אלגנטיות מופגן.

היום, כששלטונו של סדאם כבר אינו קיים, נרמס ומוגר תחת גלגלי הטנקים העיראקיים, האיום האמריקאי שריר וקיים ואמיתי לגמרי. "איש אינו יכול היום להטיל ספק במילתה של אמריקה." נכון או לא נכון, אולי נתון לוויכוח, אבל לא המילה של אמריקה היא שעומדת על הפרק פה אלא כוח ההרתעה שלה ויכולתה לקיים אותו לאורך זמן.

ההתקפלות שלקדאפי וההתרככות של אסד אינן מקריות, לעניות דעתי ולא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה. אמריקה, מאיימת היום על המשטרים המתנגדים לה, ביותר מעוצמה כלכלית בלבד. אמריקה היא היום כוח צבאי אדיר שיכולת הביצוע שלו הוכחה.

אסד אולי לא נבהל מכמה באזים ישראלים על ארמונו בין שתיים לארבע, אבל הוא בהחלט לא רוצה לראות טנקים אמריקאים על גבולותיו עם עיראק והוא יעשה הרבה בשביל להשאיר את האמריקאים במקום שבו הם נמצאים כעת.

אותו הדבר עם קדאפי. בוש הוכיח שאם הוא מחליט להכניס את ארצו למלחמה, מיותרת ככל שתהיה, הוא עושה את זה ואפילו מצליח להשיג את רצונו. אף אחד לא חסין. קדאפי לא רוצה לראות את תלתליו המטופחים תלויים לצד הקרקפת של סדאם וגם הוא יעשה לא מעט בשביל ללכת לעולמו בחתיכה אחת ובלי ביקור אצל רופא השיניים של הצי האמריקאי.

מסתבר אם כך, שכוח עדיף בשילוב עם נכונות להשתמש בו, מייצר הרתעה והרתעה מייצרת התקדמות. אחורה או קדימה, זה לא משנה, אבל התקדמות בכיוון שאליו בעל הכוח העדיף בוחר ללכת.

פלטינות בתחת שלי!

מאיפה להתחיל בכלל, אני לא יודעת. איך מתחילים לבטא את הדילמה של ההומניזם והאמונה בפיתרון לא אלים של סכסוכים, מול מה שקורה פה היום?

איך ממשיכים להאמין שלא רק אפשר אלא צריך, חייבים, להמשיך לראות בצד השני בני אדם שנבראו בצלם, כשכל גילוי של הומאניות נתפס כנקודת חולשה שניתן, צריך ואף מנוצלת נגדך בהזדמנות המעשית הראשונה?

אני מאמינה בחינוך, אני מאמינה בחינוך לסובלנות וביעילותו בדיוק כמו שאני מאמינה ביעילותו הקטלנית של החינוך לעיוורון ולשנאה. אני מאמינה שהמצב בו אנחנו נמצאים היום אינו רק תוצאת החינוך שהקנה הצד השני אלא גם תוצאה ישירה של החינוך שהקנינו אנחנו, לנו ולהם, לבנינו ולבניהם ועם כל זאת, אני אובדת עצות מול השנאה ומול הנכונות שמגלה הצד השני להמית עצמו, באוהלה של תורה או על מזבח הלאום, תבחרו אתם, ולקחת אותנו עמו.

במלחמה כמו במלחמה, יאמרו המצדדים בפתרון הכוח. יכולת הרתעה היא הנשק החזק ביותר. (הנה, ראו כמה שקט הגבול עם סוריה).

בחיים, כמו בחיים, אני חושבת, לא רק הכוח מדבר, ולא רק החינוך, ולא רק התרבות והמטענים ההיסטוריים שעומדים בין שני עמים ומאחוריהם, אלא הכל יחד, ואם ננסה להשעין משקל יתר על צד זה או אחר, אם ננסה לסמוך על הכוח לבדו או על ההומניות לבדה, לא נצא נשכרים, (וזה בלשון המעטה).

מקרים כמו זה של אתמול, בו ניסיונו של צד אחד לשמור על צלם אדם, נתפס כנקודת תורפה ומנוצל לצורך רצח ברוטלי, מערערים את אמונתי ביכולתנו לפתור את הסכסוך הזה שסביבנו ובתוכנו, בדרכים שיאפשרו לנו ולאויבינו, (כן. אויבים שקדיה. מבחינתי הפלשתינים הם אוייב לכל דבר ועניין, עד שיוכח אחרת), לשמור על צלם אנוש ולהמשיך למנות עצמנו כחלק מהמין האנושי, ושוב אני חוזרת אל אותה שאלה ששאלתי כאן רק לפני חודשיים: מה כבר אפשר לעשות? מה אני אמורה לחשוב? האם עדיין יש דרך לפתור את הסכסוך הזה בלי לטבוח עם שלם לשם כך?....