1. קצב: עזבו כרגע אשם לא אשם וכן הלאה. נשאיר את זה לבית המשפט להוכיח. בואו נדבר שניה על השאלה – האם צריך הנשיא להתפטר, עכשיו\קודם\לכשיחליט היועמ"ש להגיש את כתב האישום.

לכאורה: כן. עם אישומים כאלה – איך אפשר להמשיך להחזיק במשרה ציבורית?

במחשבה שניה – חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. כך הוא רואה את עצמו וכך עלינו לראות אותו.

אבל אם נשים לרגע את כל זה בצד, בואו נבחן את הבעיה לאור פרשת רמון, המתבררת כרגע בבית המשפט: רמון הודיע על התפטרותו ברגע שהבין הפרשה תלך לבית המשפט, וויתר על הליך השימוע, שהוא פריבילגיה של אנשי ציבור ומיוחסים וביקש בתמורה רק דבר אחד: זירוז של ההליך המשפטי ומיצויו בהקדם האפשרי. אשם או לא אשם, רמון נהג בצורה מכובדת, המכבדת לא רק אותו כאדם וכאיש ציבור אלא גם את המערכת, אותה ייצג כאשר הוגשה התביעה ונעברה העבירה לכאורה. התנהלותו המכובדת בנושא, מזכה אותו בנקודות בעיני כל הנוגעים בדבר, כולל דעת הקהל ואני מוכנה להתערב, שזה יוכיח את עצמו כמהלך מנצח אם יורשע ואם יזוכה, כי בניגוד למה שנדמה לנו בשנים האחרונות, אין לו לפוליטיקאי נשק חזק ומנצח יותר משמו הטוב.

קצב, לעומתו, די איחר את הרכבת בכל הנוגע לשימור שמו הטוב, אבל אפילו במקרה הזה מוטב מאוחר מלעולם לא, כי היאחזות נואשת בקרנות המזבח זועקת אשמה, הרבה יותר מוויתור אצילי או אפילו בריחה מבוהלת אל מאורת העכבר הקרובה ביותר.

2. "אשם במותו": סדרת התחקירים השערורייתית לכאורה של אורנה בן-דור, (המשודרת בימי שלישי בערוץ 10), מתיימרת לחשוף את פניו האמיתיים של צה"ל כמערכת מקולקלת ואטומה, המשתמשת במנדט שניתן לה לחקור, לשפוט ולהעניש את עצמה על מחדליה, כדי לטייח ולהחליק מחדלים ופשעים שעלו בחייהם של חיילים מן השורה.

התחקיר של בן-דור מעמיק, כך נראה, ונוגע בעצבים חשופים שהמלחמה האחרונה שפשפה וחשפה בצורה המכאיבה ביותר, אבל קשה להתעלם מהתחושה הלא נוחה של הקצנה וחד צדדיות, כשמאזינים לקריינות הרקע של הבמאית או לקריין המגיש, שקולו מוכר לנו מפרקי הדוגמניות ושאר זבלוני הריאליטי של ערוץ 10.

אינני מנסה לרמוז שבן-דור משקרת, מעלימה עובדות או מסלפת את האמת. מה שאני כן מנסה לומר הוא, שהגשתה את התחקיר נדמית חד צדדית כל כך, עד שהצופה מתקשה שלא לתהות אם אין כאן משהו נוסף, שהיא אינה יודעת, אינה רואה או אפילו אינה רוצה לספר.

צה"ל הוא מערכת כוחנית, דיקטטורית ואטומה. אין כל ספק בכך. אני יכולה אפילו להאמין שצה"ל מטייח אסונות ותאונות ושהוא מחפה על מפקדיו שהיו מעורבים בגרימת האסונות האלה. לא שנעים לי לחשוב על זה – אבל אני יכולה להאמין. מה שקשה לי להאמין הוא, שמלבד הטיוח, המערכת הצבאית גם מתעלמת לגמרי מכתמים כאלה בעברם של קציניה, (גם אם רק ננזפו בסופו של דבר) ומקדמת אותם מאוחר יותר לתפקידי חינוך והדרכה. כי אם אכן כך הדבר, הרי שהשורה התחתונה של בן-דור, התולה את חוליי המלחמה האחרונה ברמתו המוסרית של צבא הגנה לישראל, היא הדבר העצוב והמסוכן ביותר ששמענו בעשורים האחרונים והוא בנפשנו, הרבה יותר מנשיא חרמן או ראש ממשלה מושחת.

הערה מאוחרת: כשדיברתי הבוקר עם חבר לעבודה על הנושא הוא ציין, שבצה"ל - תפקידי חינוך והדרכה אינם נחשבים לקידום. במקרים רבים - קצין "נבעט" למעלה או לרוחב, לתפקיד הדרכה, כאשר צריך למצוא פיתרון דיפלומטי לסיטואציה בעייתית בה הוא מעורב.

אותו חבר ציין, ובצדק, שבעצם כל המדינה הזאת מתנהלת כך, כשמערכת החינוך נמצאת בתחתית סדר העדיפויות לא רק מבחינה תקציבית, אלא גם מבחינה תודעתית. מה שהולך ומעמיק ומרחיב את הכשל עד לנקודה בה יהיה בלתי הפיך.

אני תוהה אם זה מה שקרה בצה"ל ואם כן, האם עוד לא הגענו לנקודת האל חזור....

כשחווה אלברשטיין עולה לבמה, הקהל, במפגן ספונטאני, נעמד על רגליו ומוחא לה כפיים.

הקהל – זה שקראו לו פעם "מלח הארץ", והוא בא כי המדינה צריכה אותו. הזמרת – אשה קטנה שאין אחד בקהל שקולה ושיריה לא ליוו צמתים בחייו. זמרת שבשבילי תמיד תהיה "צמח בר" המנחם לילות ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים.

שנים לא הופיעה בארץ, אך אלברשטיין נשארה כשהייתה. היא והגיטרה הנצחית, פוסעת זהירה – כמו מהססת, בשבילים ישראלים שאינם עוד. נעה, באותו בחיוך שבקצותיו נמתחים קמטי אירוניה דקה, בין העבר להווה, בין פנטזיה למציאות, ובין העברית שכבר אינה מתחדשת ליידיש האלמותית.

המופע של אלברשטיין אינו מופע תוכחה. אין בו רמז לאשה שמחאתה נשמעה בכיכרות. זהו מופע מפויס, של מי ששנים גבר אצלה הצורך בשתיקה על הצורך במילה. מופע של אהבה, של סיפורים קטנים וגעגועים של זמרת וקהלה להורים שאינם, לחופי מבטחים שנעלמו, ולְמה שהיו לפעמים. זהו מופע של השריד האחרון בתרבות הישראלית, שמיטב אמניה מתו בשנה אחת - כמטאפורה לקמילתה.  מופע שהוא נר זיכרון למלכה שאיבדה את ביתה, ולמלך שכבודו נרמס תחת טלפיהם של אלי-גזל עילגים. מופע שהוא נהי לחברה הישראלית שנטבחה על  מזבח השקר, המרמה, הבורות, הכוחנות והשנאה.

"את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם."