בתחילת השנה נאלצתי גם אני לבלות תקופה קצרה על ספסלי לשכת העבודה.

אין לי מושג האם זה נתון סטאטיסטי, אבל את המובטלים שפגשתי שם ניתן היה לחלק לשתי קבוצות גיל מרכזיות:

1. בני 55+ (לא מבוגרים מספיק לצאת לגמלאות, מבוגרים מכדי להתחיל מחדש).

2. צעירים (אחרי הטיול הגדול ולימודים) שגילם נע בין 25-30.

בתקשורת אוהבים לספר על  "מובטלים מקצועיים". אני לא אומר שאין כאלו, אבל במבט קרוב לא פגשתי בלשכה אנשים שנהנים מהבטלה. כן פגשתי  הרבה אנשים מיואשים.

הקבוצה המבוגרת היא האומללה מכולן. אנשים קשי יום שמבטם אומר הכל. מי יקח עובד בגילם? נשים וגברים שלמרות שאי אפשר לכפות עליהם עבודה יזומה (החוק אינו מתיר זאת מעל גיל 35), הם מוכנים לכל. גם לשטיפת כלים וקטיף אשכוליות.

הקבוצה הצעירה היא האופוזיט של הקבוצה הראשונה. להם אין אשליות, הם יודעים שהעבודות שיוצעו להן בלשכה אינן תואמות את כישוריהם (בניין, אבטחה, מלצרות...), שהשכר המוצע בהן נוגע בשכר מינימום, והם יעשו הכל כדי להתחמק.

שמעתי מישהי מספרת לחברתה ששלחו אותה למלצר בגריל רומני, וכדי להיפטר מהעבודה (וגם לקבל אישור חתום), היא הסבירה לבעלי המקום שהיא צמחונית ובשר גורם לה להקיא.

עכשיו בטח יקפצו כמה ויאמרו - הנה, עובדה, יש עבודה, שיפסיקו להתפנק!

אז זהו שלא...

צעירים שסיימו לימודים, רוצים לצאת ממעגל העבודות הזמניות. זהו השלב שבו הם אמורים להתחיל לבנות את עתידם.

(אגב אבטחה - לפעמים, אני תוהה האם אין כאן איזו קונספרציה שתאפשר למדינה להוריד את נתוני האבטלה)

 לא מדובר בעבודה שמכבדת את בעליה, אלא בשאלה פשוטה הרבה יותר: איך יוכלו בחורים ובחורות בסוף שנות העשרים לחייהם לחשוב בכלל על עתידם (זוגיות, משפחה, משכנתה) כאשר אין להם עבודה קבועה ולא ברור אם יהיה להם מאיפה לשלם שכ"ד בחודש הבא.

ברור שלא בכל בעיות האבטלה ניתן לטפל. סביר שמרבית המבוגרים (עם כל הצער שבדבר) יתקשו לחזור למעגל העבודה. אבל לרבבות מיואשי העבודה בני 27-30, שחוזרים לגור בבית הוריהם, יש האלטרנטיבות במקומות אחרים בעולם. ובמדינה שגם ככה העתיד בה לא ברור, האלטרנטיבות האלו קוסמות אפילו יותר.

שקדיה.

שקדיה רצתה שאוסיף פה כמה מילים. קראתי. אין לי מה להוסיף. את שלי אמרתי לפני יותר משנה, כשהתערכתי ב"הבלוג" של אוהד.

אני אצרף קישור, תרצו- תקראו, לא תרצו - לא תקראו.

לי עוד קשה לדבר על הנושא הזה, שמירר את חיי במשך השנה האחרונה. יותר מידי כעס, יותר מידי מרירות, יותר מידי קצוות לא סגורים. כשמדברים איתי על אבטלה, על לשכת התעסוקה ועל ביטוח לאומי, בא לי לירות במישהו, פשוטו כמשמעו, ואני לא חושבת שזה הסטייט אוף מיינד הנכון בשביל להביע עמדה מנומקת ולפתח עליה דיון רציני.

כעס טוב בתור דלק טילים, לא בתור חומר בעירה יציב.

זה הקישור. אתם מוזמנים לקרוא (כרגיל בבלוג, מלמטה למעלה, וד"ש לאוהד שמטייל עכשיו אי שם בערבות ניו זילנד או משו כזה, בורח בעצמו ממעגל האבטלה).

רוית.

לדוד שרון הייתה חווה

(אייה אייה או)

ובחווה היה פר הרבעה

(אייה אייה או?)

חשבתם שבאנו לכאן כדי להרביץ בכם תורה ומוסר ומעשים טובים? זיבי. אני באתי לכאן בשביל לשאול שאלות ובשביל, אולי, לקבל תשובות שאוכל לעשות בהן משהו. הרבה נושאים צפים ועולים על סדר היום סביבי ואני. תמימה שכמותי, מבולבלת:

השבתות המשק החוזרות ונשנות, פוגעות בי על בסיס יום יומי. אני מתעצבנת. אני שואלת את עצמי למה חייבים עובדי המגזר הציבורי קשי היום, להקשות גם את יומי, בדרך להשגת מטרותיהם. שיקשו את יומם של שר האוצר וראש הממשלה במקום זה. אלה ממילא אינם נזקקים לשירותי הביטוח הלאומי, לשכת התעסוקה או קופות החולים. שיפריעו לשרים להמריא ולנחות בדרכם לכל קצווי תבל ולא יילחמו את מלחמתם על גבם של הנוסעים החפים מפשע שאין להם דרך מילוט מציפרני השביתה שתפסה אותם לפתע.

אבל לעובדי המגזרים האלה אין ברירה, אומרים לי. תפקידם לשרת את הציבור ושם מקור כוחם. אין להם השפעה במקום אחר, מלבד עינוי הנזקקים להם, כדי שיפעילו לחץ על הממשלה ונבחרי העם.

אני תוהה מה תורמת הפרטת המשק המטורפת, שמוביל שר האוצר, להקטת אחוזי האבטלה, להגדלת הנטו של העובדים, לתל"ג או למורל הלאומי. ביבי עושה את שחייבים היו לעשות במשק הישראלי כבר לפני 20 שנה, אומרים לי, לו הפרטנו את המשק כבר בשנות השבעים או השמונים, אומרים לי, היינו היום אמריקה קטנה ואני תוהה: באמת אנחנו רוצים להיות אמריקה? באמת אנחנו רוצים להיות מדינה שכל מעייניה בכסף ואינה מבזבזת אף טיפת אנרגיה על הבטחת רווחתם של אזרחיה, באשר הם אזרחיה?

גדר ההפרדה רעה לנו, אומרים לי. מיליארדים של דולרים זורמים אליה ולחבית הזאת אין תחתית. הגדר הזאת קובעת עובדות בשטח. מציבה גבול במקום שבו שרון רוצה לראות את הגבול, כך לעולם לא נוכל לעשות שלום עם איש.

ואני רואה את ישובי הגלבוע והתענכים, נושמים לרווחה, מרימים ראש וישנים בשקט יחסי, לא רק מפחד פגיעה בטחונית, אלא גם מפחד מכת הגנבות הבלתי נסבלת שסבלו ממנה שנים על גבי שנים. אז זה טוב, אני אומרת לעצמי, למה שלא יוכלו גם תושבי השרון להרים ראש כך, ולחיות את חייהם כמו שצריכים אנשים נורמלים לחיות? מנגד אני רואה את תושבי הכפרים שנכלאו בין הגדר המערבית למזרחית, מנותקים מאדמותיהם, מנותקים מקרוביהם, מנותקים מכל בעצם ותלויים בחסדי החיילים משני עברי הגדר ואומרת לעצמי כי רע, רע מאד הדבר.

מוסרית הגדר או לא מוסרית? אולי אינה מוסרית, אבל כוח הוא כוח והגדר הזאת היא הפגנת שרירים אמיתית. עובדה בשטח.

יש עם מי לדבר אומרים לי. חייבים לעשות שלום. ואני תוהה, עם מי נעשה שלום? ועל סמך מה נאמין בו? חייב להיות שם מישהו לדבר איתו, אומרים לי ואני, אני רואה רק שנאה. רואה תרבות של כוח, של כוחניות. מסתכלת סביב ולא רואה מדינה ערבית אחת, המקיימת דמוקרטיה ראויה לשמה. לא, אינני חושבת שכל הערבים אלימים ורעים ורוצחים, אבל תראו לי דמוקרטיה ערבית אמיתית אחת, ואיתה אעשה שלום בחפץ לב. עם אלה, שמעבר לגדר, איני יכולה לעשות דבר, כך נדמה לי, מלבד לחיות מולם בכוח הזרוע וללמדם שאין ולא יהיה סיכוי להכניענו. אולי הגדר הזאת, זאת שבגינה יטילו עליי מחר מלווה מלחמה כזה או אחר, אולי היא תספק את הפיתרון, ואולי לא.

אין לי תשובות ועוד מאות שאלות יש לי. תנו לי רק תשובה אחת שאוכל לחיות איתה, להבין אותה, לקבל אותה, ותעשוני מאושרת. חשבתם שבאנו לתת תשובות? זיבי. אני באתי לשאול שאלות.

כמעט ארבעים שנה מאז כבשנו את השטחים.

פחות מעשרים שנה נדרשו לנו מהיום בו הפכנו אנו לעם חופשי ועד ליום בו שעבדנו עם אחר.

שנים ספורות נדרשו לנו להופכם לשואבי מים וחוטבי עצים נטולי זכויות אזרחיות.

והיום, באטימות של גביר העיירה, אנו תוהים למה לעזאזל הם לא מרוצים? מדוע הם מתקוממים?

כששואלים את אלו הנקראים 'נאמני ארץ ישראל השלמה' מה יעלה בגורלם של כ - 3.5 מיליון פלסטינים החיים בגדה ובעזה, התשובות הן בסגנון:

"תחת השלטון הירדני היו להם פחות זכויות"

"רק בזכותנו הם התקדמו"

"יש להם מספיק מדינות ערביות מסביב"

"אין בכלל עם פלסטיני"

כמעט ארבעים שנה. אותה יהירות, ואף לא תשובה מעשית אחת.

קרני צודק. בעוד העולם המערבי נע קדימה, מדינת ישראל נתקעה אי שם בשלהי מלחמת ששת הימים. אומנם איננו מוותרים על פיפס ממנעמי העולם המערבי (ותחלואיו), אך כשזה נוגע לשאלת הפלסטינים והשטחים, שם עדיין לא נולד עם (ולכן גם אין בעיה). שם אפשר להחזיק מיליוני בני אדם תחת משטר צבאי. שם לא צריך להקציב כספים לרווחה, חינוך ובריאות. שם חיים בני אדם נחותים שצריכים להודות לנו על הטוּב שהרעפנו עליהם.

עופרניקוס מספר על משפחתו שחיה במשך דורות בחברון, על זכות האבות, ועל הטבח הנורא. ואני מבינה אותו ומאמינה לגעגועי משפחתו לביתם, לזכרונות, לשורשים. אחרי הכל, ולמרות חילוקי הדעות, יש בינינו הרבה מין המשותף.

אך לא לעופר ולא ל'נאמנים' אחרים אין תשובה לשאלה - ומה לגבי הפלסטיני? מה עם ביתו ובית אבותיו?

איך זה שבאותה מידה שבה רגישים נאמני ארצנו לשורשיהם, כך הם אטומים לביתו ולאדמתו של הפלסטיני?

--------------------------------------------------------------------------------

הילדים הישראלים של שנת 67 עדיין מתרפקים על הטיולים לבית-לחם וליריחו, על תמונת החייל יפה הבלורית המזיל דמעה מול הכותל, על ריח סימטאות העיר העתיקה ואופנת החולצות הרקומות, על הילדים הפלסטינים המוכרים "הכל בלירה", על האופוריה וגאוות הניצחון שסחפה מדינה שלמה.

נוסטלגיה יפה לערבי שירה בציבור. שם נאצר עוד יכול לחכות לרבין. רק שם.

תמו ימי הצ'יזבטים.

יום ההכרעה קרוב מתמיד - לשוב ולהיות עם צנוע, מוסרי וחופשי בארצו,  או לחדול ביהירות הצודקים ולהתפורר פעם נוספת באבק ספרי ההיסטוריה.

זהו הזמן של נאמני ארץ ישראל האמיתיים - אלו המבינים ששורשים ללא פריחה הם שורשים מתים, אלו שהארץ הזו יקרה להם מספיק כדי להבטיח את עתידה - להתעורר, להרים ראש, להנהיג.

שלא כקרני, מדינה דו לאומית בין הים לירדן היא, לדעתי, רעיון אוטופי. קשה לי לראותו קורם עור וגידים במציאות הנראית לעין. אבל צמיחה עוד אפשרית. ההחלטה עדיין בידינו - להכיל לתוכנו עם נוסף ושווה זכויות, או להיפרד לשלום (ולו גם חלקי ותחום גדר הפרדה).

ומה שלא נחליט אנחנו, יוחלט בשבילנו.