רשת עלית קופי שברה שיאים של בריונות בפעילותה נגד עובדיה. מלצריות ומלצרי הסניף בכיכר אנטין בתל-אביב התאגדו כדי לשמור על זכויותיהם המופרות. לאחר שהמו"מ שלהם עם ההנהלה לא נשא פירות (ההנהלה היתה מוכנה להבטיח כל מיני הבטחות, אך לא היתה מוכנה לחתום על מסמך משפטי מחייב), הכריז הוועד על סכסוך עבודה חוקי ויצא לשביתה.

מקום עבודה סביר היה נכנס למו"מ עם העובדים ומגיע איתם לפשרה. יש להבין, העובדים אינם מעוניינים לשבות, הם מעוניינים לחזור לעבודה. כל יום של שביתה הוא הפסד בשבילם, לכן כל מה שהם מעוניינים להשיג הוא נכונות של ההנהלה לשאת ולתת ולחתום על הסכם, כפי שקובעים חוקי מדינת ישראל.

במקום זאת, גייסה ההנהלה מזכירות, עובדי מנהלה ואחראי משמרת מסניפים אחרים כדי שיחליפו את העובדים השובתים (ואף יתחזו לעובדים ויגידו לעוברים והשבים כמה נפלא לעבוד בבית הקפה וכמה המלצריות השובתות הן שקרניות), הביאה מאבטחים (ואף כלבים!) שימנעו מהשובתים להיכנס למקום העבודה ולעצור את העבודה (דבר שהוא זכותם החוקית), איימה על עובדים ועוד.

אך כעת הם עברו כל גבול!

ביום שני (29.10.07) הגישה ההנהלה תביעת לשון הרע על סך חצי מליון שקל נגד המלצריות המובילות את השביתה! לתביעה אין כמובן כל בסיס. כל מטרתה היא להפחיד לא רק את מובילות השביתה, מטרתה להפחיד את כל מי שיעז להרים ראש ולדבר נגד הניצול והעושק במקום העבודה שלו.

עלינו לדאוג שהבריונות הזאת תעלה לעלית קופי הרבה יותר מחצי מליון שקל! עלינו להחרים את הרשת לאלתר! אנא הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שהאומץ של המלצריות שהעזו לקום נגד ההנהלה ישתלם, כדי שהנהלת עלית קופי תבכה את היום שבו היא חשבה שבגלל שיש לה כסף היא יכולה לעשות כל דבר.

מלבד הפצת הדוא"ל הזה הלאה (וכמובן, החרמת הרשת), אתם מתבקשים ליצור קשר עם החברה והביע את דעתכם התקיפה לפני ההנהלה. עליהם להבין שהבריונות שלהם תעלה להם ביוקר.

יצירת קשר עם החברה:

הנהלה ראשית: רחוב הת"ש 8, רמת גן, מיקוד: 52512

כתובת למכתבים: ת.ד. 940 קיראון

טלפון: 03-7516095

פקס: 03-7516130

דוא"ל: [email protected]

מידע שוטף: אתר המאבק עלית-שטראוס קופי טו גו

מכתבים ותגובות בבלוג של נדב פרץ

המחאה מתרחבת – גם בחיפה

בקולות, רעמים וזיקוקי די-נור נחת המייל הזה אצלנו בתיבה:

שוחרי אמת? אמת בתחת שלי!

12 שנה לאחר הרצח שקרע את המדינה, טמטומו של הימין הסהרורי, שחי במציאות חלופית, לא מפסיק להפתיע. קונספירציות, פסיכולוגיה בגרוש וחצי, קטעים שהוצאו מהקשרם, וכל זה בשביל מה? בשביל להוכיח באותות ובמופתים את המטרה הארורה שקומץ קיצונים המשתטחים על קברו של ד"ר גולדשטיין הפכו למקודשת.

ולא פחות ממארגני האירוע הבלתי נתפס הזה, מרגיזים אותי אלה שנתנו וממשיכים לתת, בשם האחדות המזויפת, במה לכל עשב שוטה. שמעון פרס ואהוד ברק, לדוגמה. מי שעמדו בראש המדינה אחרי הרצח והיו צריכים להעיף את הקיצוניים, לנכש ולעדור – ולא בכפפות של משי. במקום זה הם המשיכו להרעיף תקציבים חסרי פרופורציה על גבעות ומאחזים, בהם מתאספת קבוצת מכחישי הרצח ומהללי עמיר ומסמנת את המטרה הבאה.

קבוצת סהרורים כוללת את ד"ר אורי מילשטיין, ישראל שירן ואבא של יגעל הרוצח - שאפילו ברשת כבר אין לאף אחד סבלנות אליהם, ומהווים (אם בכלל) אלטרנטיבה לעצמם בלבד. אלה ישובו וישכנעו את המשוכנעים במיני תרגימא והוכחות מצוצות מהאצבע, בתיאורית הקונספירציה מבית מדרשם של המכחישים לדורותיהם. ואם זה לא מספיק, פסיכולוגית עלומה מ"מעלה גולדשטיין" בוודאי תתאר באוזניכם את אישיותו המופרעת של רבין ומדוע לא הייתה ברירה כל אלא לסלקו מעמדת השליטה.

ו-יש!!! יש גם תוכנית אמנותית! שלומית לבנת – זמרת לרגע לפני שישים שנה ואמא של לימור לבנת (כן, זו שבידיה הפקדתם את חינוך ילדיכם) ברפרטואר שירה אקטואלית: "שתי גדות לירדן, זו של המתנחלים וזו גם כן!".

אחרי כמה כוסיות של "דק על הקרח", אולי זה אפילו יהיה מפכח...

כתב אמון נחתם (בדם) בין המדינה למשפחות החיילים, לעשות הכל כדי להשיב את הבנים הביתה – חיים או מתים. אך כל זה אינו סותר את הצורך בדיון ממשי על המחיר שראוי לשלם תמורת פדיון השבויים.

גלעד שליט, לדוגמה, שבוי בידי ארגון פלסטיני קיצוני ביותר, שהדרישות שלו עבור שחרור שליט הן קיצוניות מאוד. האם החברה הישראלית תהיה מוכנה לקבל שחרור רוצחים וארכי-רוצחים? ומה אם הסכמה לתנאי החוטפים תעודד עוד חטיפות ותחזק את הקיצונים בצד הפלסטיני, שדרכם תיתפס כאפקטיבית בהרבה מזו של אבו מאזן ה"מתורבת" עם החליפה?   

מה יעשו אז אולמרט, ברק, אילון? ומה נעשה אנחנו?

בעבר היו לנו שבויים. היום החליפה מכבסת המילים את השבויים ב"חטופים". משפחות השבויים, עמותת "ושבו בנים לגבולם" והנהגת המדינה עושים שימוש ציני במושג חטיפה, כאילו מדובר בחטיפתם של שלושה ילדים תמימים שיצאו לטיול שנתי. אך האמת הידועה לכל הורה השולח את ילדו לצבא (גם אם אמת מודחקת) היא שבנם עלול להיפצע, להיהרג או להילקח בשבי. זו המשמעות של חייל בצבא לוחם.

ודווקא בנושא השבויים (ובניגוד לנושאים מהותיים אחרים) קשה להאשים את נבחרי הציבור באטימות. נהפוך הוא. ממשלת ישראל הרי עשתה מעשה חסר תקדים ופרופורציות כשהוציאה את צבא המדינה למלחמה שמטרתה המוצהרת היא החזרת השבויים.

אלא שהמלחמה כשלה, והשבויים נותרו בשבי. וזה הסיפר האמיתי – סיפור אובדן האמון של הורי החיילים (כמו רבים מאזרחי המדינה) בהנהגה.

כשלונה המהדהד של המלחמה צריך היה להוציא מאות ואלפים למחאה שתפיל את העומד בראש הממשלה ושותפיו – עם או בלי ועדות חקירה. הדיון הציבורי צריך היה להתמקד בהיחפזותה של הממשלה לצאת למלחמה ובתוצאותיה, תוך ביקורת נוקבת על חוסר אחריותם המשווע של מנהיגי המדינה, הכישלון בשדה הקרב, הפגיעה קשה בעורף והמוות המיותר של מאות חיילים ואזרחים.

אך עם ישראל, כידוע, עסוק בפרטים הקטנים. וכן, עם כל החשיבות והרגישות לשלושת השבויים ומשפחותיהן, סיפורם הוא רק חלק קטן בסיפור שעיקרו הוא הנהגה בלתי אחראית ושקולה, המחזיקה מדינה שלמה בביצים.

הזמזום הטורדני בנושא השבויים בוודאי לא עושה לאולמרט נעים באוזניים,  אבל כל עוד בזה מתמקד הדיון, יכולים אולמרט ושות' להמשיך בשגרת שלטונם המבאישה.

מִחזור הוא אחד מחסרונות הכתיבה הממושכת. לא פעם קורה שאני והסניליות מגלות שהכותרת או הניסוח מוכרים לנו מאיפה שהוא. כך קרה שהמשפט הראשון שכתבתי היה "בישראל אין בצורת, ובכל זאת יש בה אנשים רעבים". אופס... לא כתבתי את זה כבר לפני שנתיים-שלוש?

אבל בעצם זה לא חשוב. המשפט הזה נכון היום לא פחות משהיה אז. ואולי אף התרחב, כמו מעגל העוני וכמו מעגל הניצול. כי כשאין פינות, אין מה ומי שיעצור את הגלים, ובעיקר אין סיבה.

מדוע, למשל, לשלם פנסיה לאלמנתו של יום טוב דואק, אם אפשר בחצי חינם להרביץ מכות? ומדוע לשלם שכר הוגן למורים כשזול הרבה יותר לשלוח את הילדים הביתה? שיסתדרו . יש להם הורים, והצבא יקבל אותם גם בלי תעודת בגרות. או למה לעזאזל שנצפה ממעסיקים פרטיים להיות הוגנים יותר ממוסדות המדינה?

מוזר איך דווקא נקודות ציון שמחות מפעילות את נימי העצב. הנה רגע של ניצחון - ועד המאבטחים בפקולטה לחקלאות ברחובות הגיע להישג מרשים: חברת השמירה החזירה לכל המאבטחים את תשלומי הפנסיה רטרואקטיבית.

ובכל זאת, כמעט בא לי לומר "עוד ניצחון כזה ואבדנו". כי ניצחונם של 50 מאבטחים, חשוב ככל שיהיה (והוא חשוב!), מאיר את הכישלון, הסחי, הדיכאון והייאוש של מאות אלפי עובדים אחרים בישראל שקמו הבוקר לעוד יום של ניצול, פגיעה בכבודם וחוסר וודאות.

ומה כבר אפשר לומר לעובד שפוף? קום והילחם!? ומה אם המאבק יותיר אותו חסר פרנסה? ובמה יאכיל את ילדיו? בצדק, זכויות עובדים וצמיגים בוערים?

האבסורד הנורא שבו שרוי אדם הנאבק על זכויות שמוקנות לו על פי חוק חייב להיפסק. הזכות לחיות בכבוד אינה "שי לחג" שמעניקה אושרת קוטלר, ואינה פריבילגיה לעשירים, פוליטיקאים ואוליגרכים בלבד. זוהי זכות יסוד שניתנה לאדם באשר הוא אדם – עני או עשיר, בריא או חולה, זכר או נקבה. וזכותם של ילדיה של מסעודה משדרות לחינוך, בריאות, ביטחון ושובע זהים לאלה של ילדיו של ביבי מהווילה בקיסריה, ילדיו של אולמרט מהבית המרהיב בירושלים, וילדיו של ברק ממרום מגדלי אקירוב.

קוראים לזה שוויון. ותזכרו את המלה הזו בפעם הבאה שאתם חולפים על פני עובדת הקבלן שדואגת שהאסלה עליה אתם יושבים תהיה נקייה.