הנהלת רשת בתי הקולנוע החליטה להוריד פרסומת של ארגון "בצלם" בעקבות תלונות הקהל. בארגון טוענים: "זה חוקי, אבל מסריח כמו צנזורה". ההנהלה מסבירה: "קולנוע הוא מקום שאליו אנשים באים כדי ליהנות" .

זהו המשנה של הידיעה בנושא, ב-Ynet. לכתבה מצורף גם קישור אל הסרטון שנפסל. פתחתי, צפיתי ולא מצאתי שם שומדבר שיצדיק פסילה של פרסומת, עבורה שילם המפרסם במיטב כספו.

לעניות דעתי, צריכים היו בעלי ה"לב", לצפות בפרסומת מראש ולהחליט, במודע, אם הם מוכנים להקרינה בבית הקולנוע שלהם ואם לאו.

אני מאמינה בזכותו של בעל עסק - לקבוע כי תכנים מסויימים הם מחוץ לתחום מבחינתו ולסרב להציגם, אבל אני מאמינה גם במחוייבות חוזית, ומרגע ששולם הכסף ונחתם החוזה, חייב בעל עסק לעמוד במילתו ובהתחייבותו ולספק את הסחורה שעבורה גבה תשלום, גם אם גבה רק שקל אחד וגם אם לא גבה דבר. התחייבות היא התחייבות והתחייבות עסקית, על אחת כמה וכמה.

מוזר בעיני שלא הופעל פה שיקול דעת מראש ולא נצפתה תגובת הקהל, אפילו בחלקה.

ולגבי הנושא עצמו... ובכן.... הנה עוד פינה שבה (תמיר) חובה עלינו לשמור צלם אנוש, ולא בשבילם אלא בשבילנו. כי אם נאבד צלם, מה נעשה בניצחון כשיבוא? נקים עוד סדום אחת ונחפש לנו סדאם לשימו עלינו למלך??....

הקדמה: זה התחיל בכמה שורות שהתפתחו לשאלות של נורמות, מוסר, חינוך, ומה לצבא לוחם ולכל אלה.

בסוף שבוע זה נטחן הנושא בכל כלי התקשורת, אבל אותי עניין היקף התופעה, מתי הפך חילול גופות אויב לנורמה, והאם זה (כפי שכתבו כאן כמה) מוכר מימים ימימה.

חשוב להדגיש שהמידע שכאן מסתמך בעיקר על מספר לא מבוטל של תגובות פומביות ומיילים חצי-אנונימיים, וכן על מספר שיחות טלפון, מעט חומר כתוב, ואיש אחד יקר, שהסכים לראשונה לפתוח צוהר דק לכספת הצה"לית שבליבו.

הקדמה נוספת: אבא שלי ז"ל לחם בארבע מלחמות – מלחמת השחרור, קדש, ששת הימים ויום כיפור. סיפורי מלחמה לא שמעתי ממנו, אבל אני יודעת שהפעם היחידה בה נשבר הייתה בסוף מלחמת ששת הימים,  כשנאלץ לפקד על פלוגתו שנשלחה לאסוף ולקבור מאות הרוגים ירדנים.

סיפורים דומים שמעתי גם מכמה לוחמים ממלחמת יום כיפור – בעיקר סדירניקים, שזה היה מפגשם הראשון עם המוות.

הקדמה אחרונה ודי: לשם שינוי אחרוג כמנהגי הפעם, ואשתדל להמעיט בביקורת.

התעללות בגופות הייתה תמיד (ומבחינתי גם צילום הוא התעללות). גם אצל יפי הבלורית של דור תש"ח.

וכפי שכתב נגב: "היסטורית זה היה מאז ומעולם, לא אצטט את אלתרמן על מעשי צהל במבצע דני, שבן גוריון הביאו בהוראת יום לכל הצבא - ענינו יותר טוהר הנשק - אבל היו מקרים במלחמת השחרור שבהם יצר הנקם [בעיקר-אבל לא רק ] גרם למעשים של חילול גוויות".

אלא שהתעללות בגופות בוודאי לא הייתה נורמה באותן שנים, ובוודאי שלא קיבלה גיבוי מהפיקוד העליון. נהפוך הוא, הנהגת הישוב, ובן גוריון בראשה, ראו בערכי ההבלגה והריסון, טוהר הנשק וכבוד האדם את תשובתו המוסרית של הצבא היהודי. תשובה לאירופה ה"נאורה" (של מלחמת העולם השניה והפוגרומים), ול"לבאנט" הערבי, שביזה וחילול גופות היו אצלם נורמה.

המהפך הוודאי התרחש בשנים שאחרי מלחמת לבנון, והחל בסוף שנות השמונים.

התשובה לשאלה איך ומתי נולד המנהג קשורה לשינוי הגישה הצהלית, והמעבר ממלחמות בצבאות גדולים ללוחמה יומיומית בקבוצות טרור קטנות.

בלי ביקורת, אבל בצער גדול אני כותבת את המילים הבאות – הלוחמה במחבלים הפכה את לוחמי צה"ל דומים לאויביהם בצבאות ופלגי הטרור הערביים, והיא תולדה של שטיפת מוחות הלוחמים הצעירים במנטרה ש'מחבל הוא אפס. מחבל הוא לא בן-אדם'.

התעללות בגוויות, שהינה תופעת הלוואי של השיטה הצהלית-"חינוכית", החלה ביחידות העילית, ומשם גלשה לשאר היחידות הלוחמות. לא בטוח שהפיקוד העליון מודע להיקף התופעה, אבל כך או כך, הם הקובעים את הנורמות והערכים, ואל תתנו למופזים וליעלונים לבלבל אתכם (אופס... ביקורת?) 

מה שבטוח הוא שהפיקוד בשטח יודע, שותף וגם מעודד את המנהג. זה מחזק את שטיפת המוח, תורם לחוסנו של הלוחם בשטח, וגוויות של מחבלים הן, כידוע, לא דבר בעל ערך, אלא משולות לפגרי חיות.

תמונות עם מחבל מת הן פרס ללוחמים. והצילומים, אגב, הם רק הצד הפוטוגני של תמונה. בלבנון גם אוזן או אבר-מין של מחבל היו מזכרות מקובלות. 

האם יש לזה השפעה על חיינו ועד כמה, נדע בקרוב. או כמו שענה לי האיש: כשמחנכים אותך בגיל שמונה עשרה שמי שלא מסכים איתך הוא אויב וחלאת המין האנושי, זה מחלחל.

משפט לסיום:

"האמת העליונה של כל מפקד בצה"ל היא לדעת שלא מספיק שהוא יודע את המקצוע הצבאי וינחיל אותו במיטב יכולתו לפקודיו. עליו להיות מחנך בחסד עליון. אדם שחי למופת. רק איש המופת, ומפקדי צה"ל מחויבים להיות אנשי מופת, בישראל הוא שיעצב את דמות חניכיו. לא בכוח המשמעת, השגרה, הטכניקה, אם כי אסור לזלזל בכל אלה, אלא בכוח אישיותו הדגולה. להיות איש מופת, זהו המבחן העליון והנאמן של כל מפקד בצה"ל." (דוד בן גוריון)

נומי אם, גם את.

זה לא 'הבן יקיר לי' שלכם,

זה שחינכתם לאהבת ספר, חוכמה, בינה ודעת,

שמצטלם עם גוויות.

תוספת מאוחרת:

מתגובותם של שני מגיבים (ההפוך ו- RedRabbit) ניתן להבין כי התופעה ידועה. אחד מהם אף טען שכך היה "מאז ומעולם".

האומנם זו הנורמה בצה"ל, או שזו תופעה שצמחה בשנות האינתיפדה?

השאלה מופנית לכל מי ששרת כלוחם - הן בשנים האחרונות והן הוותיקים יותר. 

(למעדיפים אנונימיות, גם תגובות במייל יתקבלו בברכה [email protected])

עמי איילון שוקל להצטרף למרוץ. גם הוא חפץ להיות ראש ממשלה.

יפה? למה לא.

לאיילון יש רקורד צבאי-בטחוני, כיאה לכל מי שיש לו סיכוי לשבת על כס ראש ממשלת ישראל, ומאחוריו גם פעילות ענפה כראש "המפקד הלאומי".

אז מה רע?

אם להסיר לרגע את המכשול הקטנטן שאיילון לא צמח בפוליטיקה, וכמה שנות ליטוש ועשייה לא יזיקו לו, טעם חמצמץ עולה בגרוני כשאני שומעת על אדם נוסף המעוניין להיות רק ראש ממשלה.

הנה עוד ראש תנועה שיפקיר רבבות מצביעים ביום שאחרי, ואיילון גם לא מתבייש להודיע לנו על זה מראש.

הכל או כלום - כך נראית ההנהגה הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות. מפלגת העבודה מתפוררת, אבל את ברק ומצנע זה לא מעניין, את תחלואי המפלגה הם השאירו מאחור בעוד הם מפלרטטים עם העולם, ועכשיו הם יושבים ביציע, יורקים על פרס קליפות גרעינים, ומצפים שילכד את השורות בשביל שאהוד יוכל לחזור ולעמוד בראש התנועה.

ולא נשכח גם את נתניהו, שייבא את השיטה ישירות מארה"ב.

עדיין לא ברור מתי יתקיימו הבחירות, אבל ריחן כבר באוויר, ובי נשבעתי כי שום מנהיג לא יזכה לקולי לפני שיתחייב קבל עם ותנועה (ובכתב) לעבוד גם ביום שלאחר המפלה (והרי די ברור שזה שאתן לו את קולי לא יהיה זה שייבחר). ומי שאינו בא כדי לעבוד קשה למען המדינה, שילך, כמו ברק, לעשות "למען ביתו", ויישאר שם.  

וגם פייגלין, האיש והבחילה, רוצה לעמוד בראש הליכוד. ואני אומרת - תנו לו! הנה קם ימני אמיתי, שאינו מתפתל כמו נתניהו, ואינו זקוק לפירואטים בסגנון שרון. ואם לשפוט על פי משאל הליכוד, הוא מתאים לטוהר המידות של המרכז כמו הכיפות שלראשם.