מאז קיבלתי את סטפי, הכלבלבית המתוקה שלי שאוטוטו חוגגת שישה חודשים, חל שינוי משמעותי מאד בחיי. לא רק באורח חיי, אלא גם באופיים וב... איך נגדיר את זה?... במצב הרוח הכללי שלי. סטפי היא יצור מתוק ושובב וידידותי להפליא, שמעטים האנשים שאינם נשבים בקסמה. סטפי היא אמסטפית מעורבת. אמא שלה אמסטף טהור. אבא שלה - מי יודע... כרגע, היא בערך בגובה הברך שלי, יצור לבן, רזה וארוך גפיים עם כתם שחור מתוק סביב עין ואוזן ימין. אולי המוצא המעורב אחראי לכך שהיא לא ממש דומה לאמסטפים האימתנים שאני מכירה ואולי גילה הצעיר. צפי המשקל שלה, אם תתפתח היטב ולא תשמין עקב חוסר פעילות ועודף אוכל, הוא כ 25-30 קילו. רובם מסת שריר, שאופיינית לגזע שלה. סטפי היא אחד היצורים הכי אהובים עלי בעולם כולו כרגע ולכן, היא מכירה את המאלף הפרטי שלה כבר מגיל חודשיים ותמשיך להיפגש איתו אחת לשבוע, עד שתגיע לרמת שליטה - שלה ושלי - שתאפשר לי לצאת איתה לרחוב בביטחון מלא. ביטחון מפני מה? או! באמת חיכיתי שתשאלו:

הערב נתקלתי בווינט בכתבה הזאת שמדברת על האיבה הנטושה בין בעלי כלבים ו"ילדיהם" לבין הורים לילדים "אמיתיים" בעיר הגדולה. כשסיימתי לקרוא ולצפות בכתבה המצולמת, התחלתי לקרוא את התגובות ואמרתי לעצמי - וואלה - יש פה בעיה.

אני חיה בתל אביב, אבל לא במרכז העיר. תמיד העדפתי את השכונות השקטות יותר, בדרום ובמזרח העיר וכבר כמה שנים שאני גרה ביד אליהו. באזור המגורים הנוכחי שלי, נדמה שכל משק בית שני מחזיק כלב ואיכשהו, מספר האמסטפים והפיטבולים גבוה מאד. אני אקח את הסיכון ואגלוש רגע לסטריאוטיפים ולהכללות, על בסיס מה שאני רואה פה בכל יום בשבוע ואתם תשתדלו לא להתפס ליפות נפש קיצונית מידי בגללי.

כל האמסטפים בשכונה, (אני אגיד אמסטפים ואתכוון גם לפיטבולים ולרוטווילרים ברשותכם), שייכים לערסים. כולם - מלבד סטפי כמובן אבל יש אומרים שגם אני ערסית לא קטנה, ורובם זכרים, לא מסורסים ותוקפניים או לא מחונכים בעליל. חלקם קצוצי אזניים וזנב, חלקם טריטוריאליים מאד, אחד או שניים מוגדרים אפילו על ידי בעליהם כתוקפניים. כולם עד אחד עונדים קולרי חנק עם ניטים ואפילו אחד מהם אינו מסתובב בלתי קשור, אלא אם הוא סגור בחצר הפרטית של בעליו.

מאז יש לי את סטפי, אני עושה איתה טיולים ארוכים בשכונה בכל ערב. למדתי להכיר את השכונה הזאת כמו שלא הכרתי את אזור מגורי מאז הגעתי לתל אביב לפני שש שנים. מפתיע כמה גינות מטופחות יש ביד אליהו וכמה השקעה יש פה בפינות משחק ומתקנים לילדים. אפילו שדרות נחמדות ופארק קטן יש בשכונה הזאת - תאמינו או לא. אבל מה אין פה בכלל? נכון. אין כאן אפילו מקום אחד בו אפשר לשחרר כלב ולתת לו לחלץ עצמות, מבלי שיהווה סיכון או איום על האוכלוסיה המבלה לצדו.

ועכשיו, מכיוון שהארכתי יתר על המידה, אגיע לנקודה החשובה באמת: נדמה, שעיריית תל אביב, אינה חובבת גדולה של חיות מחמד וכלבים בעיקר וזה חבל.

מחקרים רבים כבר הוכיחו עד כמה תורמת החזקת חיית מחמד לבריאותם הנפשית של הבאים איתה במגע ונדמה לי שאין צורך להרחיב לגבי יעילותו של טיפול באמצעות בעלי חיים עבור ילדים, קשישים ואוכלוסיות עם מוגבלויות שונות.

אנחנו חיים במדינה לחוצה, עצבנית, חסרת סבלנות ומסתבר - שגם חסרת סובלנות באופן די קיצוני. לו שאל אותי מישהו - הייתי אומרת שבמקופ להגביל באלפי דרכים את החזקתן של חיות מחמד על ידי חוקים שונים ומשונים, צריכה היתה ממשלת ישראל לעודד אימוץ חיות מחמד, לסבסד אותו ולדאוג בדרכים שונות, להפוך את הפעולה הזאת לנוחה ומתגמלת עבור כל אזרח במדינה. כך - אולי - אפשר היה להוריד מעט את רמת הסטרס של אזרחי מדינת ישראל ואולי לפתור בצורה עקיפה, בעיה או שתיים. אני באה מקיבוץ ובקיבוץ, כפי שאתה יודעים בוודאי, מסתובבים רוב הכלבים בחופשיות מוחלטת במשך רוב שעות היממה. הכלבים מאושרים, האנשים קצת פחות לפעמים, אבל מקרי התקיפה והנשיכה מעטים וספורים ובאחוזים של אוכלוסיית כלבים מול אוכלוסיה אנושית, המספר הזה זניח לחלוטין.

מהנתונים המובאים בכתבה בווינט, נדמה שבערים הגדולות בישראל התמונה שונה מאד ואני שואלת את עצמי למה. האם זה מפני שבקיבוץ אין ערסים? (שטויות! בכל קיבוץ יש ערסים - גם אם אינם נראים כמו אלו העירוניים). האם זה מפני שבקיבוץ לא מחזיקים כלבים מסוכנים? אולי, אבל זכורות לי שתי אמסטפיות מעורבות שחיו בקיבוץ שלי ונחשבו לכלבות הכי סמרטוטיות וצייתניות שנראו שם עד היום, (ואגב - כשאני אומרת לאנשים שהן היו אמסטף, הרוב הגדול פוער עיניים בתדהמה מוחלטת). נדמה לי, שהשוני הגדול הזה נובע בעיקר מהחופש ומהסובלנות שבקיבוץ, נהנים ממנו בני אדם וכלבים כאחד וממרחב המחיה הניכר לנפש, שאינו קיים בעיר גדולה וצפופה כמו תל אביב. הפתרון המתבקש, לעניות דעתי הוא, כרגיל, גם וגם: מצד אחד, חייבות העיריות לאכוף את החוק המחייב איסוף גללי כלבים על ידי בעליהם ואת החוק המחייב קשירה וחסימת פה לכלב ברשות הרבים (אגב - לא מדובר רק בכלבים המוגדרים מסוכנים), ומצד שני - חייבות העיריות להכיר לא סתם בקיומם של אלפי כלבי-בית בתחום שיפוטן, אלא בנחיצות קיומם ובתרומתן לקהילה.

ברגע שתכיר עיריה, כמו עירית תל-אביב, בנחיצותם של כלבים כחיות מחמד לתושבי העיר, וברגע שתתחיל העיריה ליצור מקומות מוסדרים בהם אפשר יהיה לשחרר כלב למשחק, ללא רצועה או מחסום-פה וללא פחד או חשש שמא יפגע במישהו, נראה שינוי משמעותי גם ביחסם של נון-אוונרז ושל הורים לילדים קטנים אל בעלי החיים הכל כך נפלאים האלה.

אבל הדברים חייבים לקרות במקביל ובמתואם ולהיעשות בחוכמה ואצלנו, כמה חבל, אין הרבה תקווה לעשיה מתואמת, חכמה או רגישה, מצד שום גוף ציבורי ובטח שלא מצד עיריית תל-אביב. כך שמה שהיה הוא, כנראה, מה שיהיה ואם יום אחד ייעשה משהו בנידון, זה כנראה יהיה עוד צעד שיגביל את החזקת הכלבים כחיות מחמד ולא צעד נבון ובונה אמון - שישבור את מעגל הלכלוך והפחד של שדה הקרב העירוני הזה.

שבת שלום יקרים. אני הולכת להוציא כלבה מסוכנת לפיפיקקי בגינה העירונית הקרובה.

נו שקדיה, רצית פרץ - קיבלת פרץ.

מה עכשיו?

בחירות?

בטח בחירות. אלא מה. בום טראח נפל תותח. פרץ ינהיג, פרץ ינווט, פרץ יכפה על שרי העבודה התפטרות ועל שרון את הקדמת הבחירות ופרץ ינהל לנו את המדינה. איך הוא ינהל אותה? זו כבר שאלה אחרת. כנראה כמו שהוא מנהל את ההסתדרות, לטוב ולרע.

קשה לי שלא לראות קצת אהוד ברק וקצת עמרם מצנע - בהתנהלות הזאת, הבטוחה בעצמה והמתחייבת לצ'קים שאולי לא יוכל לכסות, של פרץ המנהיג הכל יכול והדים לזה מצאתי במעוז הקפיטליזם דה- מארקר: אסף רותם - כותב שם על "אפקט פרץ"  ואהוד רצאבי על המטאטא החדש פרץ.

בקצה השני של הסקאלה, אתר הגדה השמאלית, כותב גדעון ספירו על המקום ממנו מתחיל פרץ את תפקידו החדש, ("עמיר פרץ בא לתפקידו החדש עם גיבנת רצינית של מי שחבר לחיים רמון בהריסת ההסתדרות ולהפיכתה לגוף מדולדל"...), ומנסה לנתח האם יש לו סיכוי כלשהו להגיע לאנשהו עם עמדותיו הפוליטיות והחברתיות הקיצוניות יחסית למפלגת העבודה של היום.

מעניין שדווקא בגלובס לא מצאתי התייחסות רצינית מהימים האחרונים לפרץ - מלבד מאמר חפוז ואמוציונלי של מתי גולן לגבי האנגלית של מנהיג הפועלים משדרות.

אני - באופן אישי, מאד לא מחבבת מטאטאים חדשים שמראים על ההתחלה כמה הם חזקים וגיבורים ושולטים במצב. המומנטום לצידו של פרץ כרגע והוא מנצל אותו, אבל מי שרץ במהירות כזאת ובכוח כזה יתקשה, לעניות דעתי, להחזיק קצב לאורך זמן והפוליטיקה הישראלית הרי בנויה על התשה ולא על פעולה. אני לא יודעת אם פרץ גורר אותנו אל פי תהום כפי שמתריעים נביאי זעם מימין, אבל אני חוששת, שהוא עלול למעוד אל התהום ואנחנו, (השמאל או המדינה כולה, תלוי באיזה שלב זה יקרה) לצדו, פשוט מרוב תשישות.

פרץ מדאיג ומפחיד אותי לא פחות משרון או מביבי. אולי זה אומר עליו טובות. לא יודעת - אבל שקדי, תעשי לי טובה, תחשבי פעמיים לפני שאת שמה את הפתק ההוא בקלפי....

• כי לראשונה מזה שנות דור קם מנהיג פועלים שלא מפחד לומר בקול "סוציאליזם".
• כי פרץ הוא היחיד במפלגת העבודה ומפלגות השמאל שנאבק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים.
• כי הסיכוי של מפלגת העבודה לזכות בבחירות קטן - כך או כך, ובבחירה בין אופוזיציה לוחמת למפלגה מזדנבת, התשובה ברורה.
• כי מפלגת העבודה היא מפלגה גוססת שלא תשרוד עוד מערכת בחירות כושלת בסגנון פרס ("אני לוזר?").
• כי כולם יודעים שכשפרס מנצח בסקרים המשמעות בפועל היא אובדן עוד כמה מנדטים.
• כי (בהמשך ל"כי" הקודם) למפלגת העבודה אין יותר מנדטים לאבד.
• כי אם מפלגת העבודה תעלם מהמפה, נשאר עם מפלגה אחת גדולה ודמוקרטיה קטנה. מאוד קטנה.
• כי אנחנו קרובים יותר מתמיד ל"מלחמת יום כיפור" מוסרית, שספק אם נצליח לנצח בה.
• כי בניגוד לברק, פרץ לא ינטוש את המפלגה יום אחרי הבחירות; ובניגוד לפרס, פרץ לא ירדוף  אחרי קומבינות קואליציוניות ביום שאחרי.
• כי אין חיים למדינה שכל ילד חמישי בה רעב.

קצת היסטוריה –

• עד שנות השבעים שלטה תנועת העבודה (על מפלגותיה וגווניה) במדינה ביד רמה, עם קרוב ל-60 מנדטים.
• מלחמת יום כיפור סימנה את ראשית המהפך. המערך אומנם קיבל 51 מנדטים בבחירות 73', אבל הליכוד הכפיל את כוחו וזכה ב- 39 מנדטים.
• רבים נוטים לחשוב שמפלגת העבודה מדרדרת במדרון מאז 73', ולא היא. למעשה, מאז הנפילה הגדולה של 77' ("גברותי רבותי – מהפך!") ועד לרצח רבין, שמרה מפלגת העבודה על כוחה היחסי.
•  בבחירות האחרונות קיבלה מפלגת העבודה את מספר המנדטים הנמוך בתולדותיה - 19!

ועוד אחת קטנה – כי אם פרץ יזכה בפריימריז, אני מתחייבת, גם אם ידי תרעד, לשים בקלפי - לראשונה בחיי  - פתק של מפלגת העבודה.