נדמה שכבר התרגלנו למציאות שבה כבשת הרש היא המועמדת הראשונה לשחיטה ולגזילה, בכל שאלה שעולה על סדר היום הציבורי.

ועדת העבודה והרווחה של הכנסת אישרה אתמול בקריאה ראשונה את דחיית העלאת שכר המינימום בעוד חצי שנה לפחות.

הוועדה מסתמכת על חוק ההסדרים ועל סעיף שהוכנס בו בנוגע לדחיית יישום העלאת שכר המינימום בכ- 140 ₪ לחודש.

הרבה יש לי לומר בנושא הזה, אבל את הרוב כבר כתב שלומי דונר בטורו שב- Ynet אתמול, ולכן עדיף שאקשר לשם ולא אכביר מילים בנושא.

לסוגיית הליסינג בחברות ההייטק ודומותיהן, קשה לקרוא כבשת הרש, אבל בהחלט אפשר להסתכל על הנושא גם מהזווית שמציגה שלי יחימוביץ', הגורסת כי המגזר שייפגע מהעלאת שווי השימוש של רכבי הליסינג, הוא בעצם זה שעיקר הנטל במשק הישראלי נח על כתפיו, בעוד הוא נאבק לקיים רמת חיים, שכבר אינה מובנת מאליה בארץ – אבל היא בסיסית וטריוויאלית לגמרי ברוב המדינות המפותחות בעולם.

ואם בכבשת הרש עסקינן, אפשר לראות איך הנורמה הנקבעת ע"י ממשלת ישראל ומוסדותיה, מחלחלת בקלות רבה מאד כלפי מטה ומאפשרת למעסיקים פרטיים לגזול את עובדיהם, כמעט בלי לחשוש מידו הארוכה של החוק או המשפט, כמו במקרה שדווח היום לגבי חברות הדלק, השולחות ידן אל תוך כיסיהם של העובדים מהדרג הנמוך ביותר ומחייבות אותם על חוסרים בקופה, שנגרמים לעתים קרובות מאד, עקב התנהגות ברברית של לקוחות הממריאים לדרכם מבלי לשלם על הדלק שמילאו.

מדינת ישראל היא מדינה שבה נורמות ציבוריות תקינות נשחקות עד דק ע"י אינטרסים שונים ומשונים וע"י פוליטיקאים ציניים ובעלי הון שבין עניינם לעניינו של הציבור אין כמעט דבר וחצי דבר.

השחיקה הזאת מחלחלת עמוק אל כל רבדי החברה, וכאשר שלטון החוק אינו מסוגל לאכוף את שנחקק בבית הנבחרים, או כאשר בית הנבחרים עצמו מתקשה לייצר חקיקה שתקבע נורמות הולמות למחיה במדינה קטנה כל כך, סופנו שגם הנורמות האישיות שלנו, כל אחד ואחד מאיתנו, נשחקות עד דק ואנו מתקשים יותר ויותר להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור.

התוצאה המיידית של השחיקה הנורמטיבית הזאת מתבטאת בכל היבט של חיי היום יום שלנו, כשרובנו כבר נועלים את דלתות הרכב כשאנחנו נכנסים אליו, כשאיש אינו מעז להעיר לחבורת הצעירים שמזגזגים על הכביש כמו מטורפים או צופרים לו מתחת לחלון, מפחד הסכין או האקדח שיישלפו מייד ובכלל – בתחושת הביטחון האישי, שכבר כמעט ואינה קיימת עבור האדם הסביר בארץ הזאת, בלי שום קשר למקום בו הוא נמצא בכל רגע נתון.

המשטרה לא תבוא אם נקרא לה, העירייה רק רוצה מאיתנו כסף ובית המשפט לעולם לא יהיה לצידך, גם אם פיטרו אותך כשכרסך בין שינייך ובבית יש לך עוד ארבעה ילדים שמישהו צריך להאכיל.

אנחנו חיים באי וודאות משוועת, שרובנו בקושי מבחינים בה, ובין שירות מילואים אחד לאחר, פשוט מנסים לשרוד. על תקווה, חלומות או תכניות ארוכות טווח לעתיד, כבר קשה מאד לדבר במציאות בה אנו חיים ואני שואלת: עד מתי?!

לא הגיע הזמן שננסה לעשות משהו בנידון? הרי בכבשת הרש שלנו אנו מדברים....

תהרגו אותי, לא מבינה מה יש בסיפור הזה שכה מזעזע את "זרוע אכיפת החוק". כמה שוטרים החליטו להקים מליציה פרטית. נו, אז? מה כבר מזעזע בזרוע שממילא אינה מחוברת לגוף?

בואו נשים דברים על דיוקם: עבור מרבית הציבור המשטרה כבר מזמן אינה מייצגת את "זרוע האכיפה". חקלאי הדרום, למשל, הבינו שאם הם רוצים לשמור על יבוליהם עליהם להתאגד ולשמור בעצמם. גם סתם אזרחים מהשורה ויתרו על ה"עונג" להמתין לבואה של המשטרה אחרי שנפרץ ביתם או רכבם. הסיבה היחידה שאנחנו בכלל טורחים להודיע על כך למשטרה היא לצורך האישור לחברת הביטוח.

הגנה על רכושנו וחיינו מזכירה את הנורמה שהייתה מקובלת בתקופת המדינה שבדרך, ומתארגנת בשיטות שמזכירות את "כיבוש השמירה" של קבוצת "השומר". שכונות לעשירים מוקפות בגדרות ואבטחה צמודה 24/7, כך גם בתים פרטיים ובתי עסק, ובקרוב בוודאי נשמע על בניינים ורחובות שדייריהם הקימו את ארגון "המשמר הביתי".

בכיר במשטרה טען היום שהמשטרה איבדה את המנדט. הוא צודק בגדול, רק טועה בתאריך. המשטרה לא איבדה את המנדט בגלל 4-5 דגי רקק משטרתיים שעברו על החוק, אלא משום שהיא לא קיימת בשטח כבר שנים. כן, נכון, היא עושה דברים מאוד חשובים ו"לאומיים" כמו פינוי מאחזים וישובים מחבל עזה. היא גם מאוד אקטיבית בחקירת ראשי ממשלה ונשיאים. אבל איפה היא בשבילנו, האזרחים? איפה היא כשרכושנו מופקר, איפה היא כשאדם אלים מכוון אקדח על שכנו בגלל חניה, איפה היא כשקשישות מוכות באלימות, איפה היא כשנשים נרצחות ע"י בני זוגן, איפה היא כשדיירי שכונות בערים הגדולות חוששים לצאת מביתם בשעות החשכה, או לשלוח את הילד למכולת השכונתית? 

בסוף הם מגיעים, השוטרים. כשהקשישה שוכבת מחוסרת הכרה ומוחו של השכן שפוך במגרש החניה. אבל ל"סוף" הזה אין קשר לאכיפה. אכיפה משמעותה להיות בזמן אמת; להפגין נוכחות בשטח; להרתיע; להגן על  האזרחים שומרי החוק, ולא רק לנסות ועצור עבריינים בדיעבד.

אבל מה רע? הנה קיבלנו עוד סיפר נוטף צביעות וסרקזם לסוף השבוע. סיפור שכמו תמיד מסיט את הדיון לשוליים הפיקנטיים שאינם מאיימים על מעמדם האיתן של המפכ"ל או השר לביטחון פנים, ובוודאי שלא יעורר דיון ממשי בעתיד המשטרה וגופי האכיפה. ומקסימום עוד ש"ג (שלא סופרים ממילא, כי הוא לא איטם תקשורתי) יקפח השבוע את פרנסתו ועתידו.

מי ראה אתמול נולד לרקוד – שירים את היד!

כן כן, אני יודעת. זה בלוג העוסק בעניינים שברומו של עולם אבל נשבעת, יש לי אחד כזה בפואנטה. בחיי!!1!!!

אם כן, מי שצפה אתמול בנולד לרקוד, בערוץ 2, בוודאי שם לב לסיטואציה המשונה משהו של הבחורה שבאה להבחן השנה, אחרי שנפלה במיונים לתוכנית בשנה שעברה. מכיוון שבשנה שעברה נאמר לה שרק כחוט השערה היה בינה לבין קבלה לנבחרת המפזזת, היא עשתה מעשה והלכה לקחת שיעורים בריקוד אצל אחד מטובי הרקדנים בארץ, במטרה להבחן השנה שוב ולעבור את המיונים אל תוך חיבוק הדוב של הפריים טיים הישראלי.

ההשקעה, כך נראה, השתלמה לה והשופטים הקשוחים העבירו אותה לשלב המיונים הבא ואפילו החמיאו לה על ההתקדמות ועל השואו שנתנה. היא אמנם לא נראתה טוב כמו האחרים שהתקבלו בתכנית של אתמול אבל היי – צריך לתת צ'אנס לכל מיני סוגים של כשרונות. לא?!

ובכן, לא לגמרי בטוח, כי כשחושבים על כך שהמורה אצלו לקחה שיעורים במשך השנה האחרונה הוא אחד השופטים בפאנל (עידו תדמור), ובעיקר זה שנחשב לרחום ולמפרגן שביניהם, התמונה מתחילה להראות קצת אחרת. ולא תגידו שתדמור הסתיר את העובדה מחבריו לפאנל או מהצופים. הוא הצהיר בריש גלי, שהנערה למדה אצלו בשנה האחרונה ועד כמה הוא מעריך את התקדמותה ואת יכולותיה.

לפניה ואחריה עלו לבמה עוד שניים, שהיכרותם עם השופטים לא נוצרה אתמול, כך נדמה: אחד הוא בנה של המורה המיתולוגית לספורט של צביקה הדר, שהיתה גם חברת נעורים של השופט דוד דביר. הבחור רקד יפה ועלה לשלב הבא. ובחור אתיופי מוכשר שגם לו, כך מסתבר, היכרות ארוכת שנים עם השופט דוד דביר, שלא חסך ממנו שאלות נוקבות ומחמאות מסוייגות.

עכשיו למה אני בכלל מעסיקה אתכם בקטנות המטופשות האלה של תכנית ריאליטי מצ'עממת מערוץ 2? הרי כולנו יודעים שהפקות היוקרה הענקיות האלה אינן חפות מאינטרסים ומניצול מסחרי של משתתפיהן לטובת אינטרסים כלכליים גרידא, של מפיקי התכנית.

או! שאלה טובה!

הסיבה שלי לעיסוק הקטנוני בקטנות הנ"ל היא הנורמה.

אני לא יודעת לכמה מצופי התכנית אתמול צרמו הקטעים שתיארתי למעלה וכמה מהם פשוט חייכו בהנאה למראה הסיפורים האנושיים המרתקים שנגלו לעיניהם והתחממו לאור הגילוי שפנינה (או איך שקוראים לה) מבאר שבע היתה גם מורה של צביקה וגם חברה של דוד.

ואני לא יודעת כמה מבין הצופים הריחו את צחנת השחיתות שעלתה מקבלתה של בחורה שאשכרה שילמה לעידו תדמור, בעד קבלתה לעונה הנוכחית של נולד לרקוד ויותר מזה, אני לא יודעת כמה מצופי התוכנית ידעו \ רצו \ היו מסוגלים בכלל, לעשות את ההקשר בין מה שראו לנגד עיניהם אתמול, למה שדובר בו חצי שעה קודם לכן, במהדורת החדשות המרכזית, כששאלת העמדתו לדין של ראש הממשלה באשמת שחיתות והטיית מכרז הועלתה לדיון וכשעוד שחיתות בעמותה חרדית גדולה נחשפה קבל עם ועדה.

היה לנו פעם ראש ממשלה שהתפטר מתפקידו עקב מה שהוגדר בזמנו כשחיתות ועבירה על החוק (חשבון הדולרים של רבין), היו לנו ראשי מדינה שהתפטרו עקב דו"ח ועדה שחקרה מלחמת אסון שכמעט והביאה לאובדננו (גולדה וועדת אגרנט), היה לנו ראש ממשלה שהסתגר בביתו ונפטר בבדידות סגפנית, כשהבין את תוצאות המהלכים שהוביל במלחמת לבנון ואני מניחה שהיו עוד כמה דוגמאות ליכולתם של ראשי מדינתנו להכיר בטעותם ולהכות על חטא, גם אם אולצו לכך.

אבל הנורמה בישראל של היום שונה. הממסד מושחת, מערכת החינוך מקולקלת, שיקולים של הון ושל כוח מכתיבים לא רק מהלכים מדיניים אלא בעצם כל פרט בחיי הפרט, מוסדות ציבור מופרטים בזה אחר זה וסף הרגישות שלנו למה שנכון ומה שלא, הולך ועולה, הולך ונעלם אל תוך הערפיח, שלו אנו מניחים לכסות את ערינו ואת חיינו.

ולא רק שאנחנו מאפשרים לסטנדרטים שלנו, המוסריים והחברתיים, להידרדר אל עברי פי פחת אלא, שאנחנו גם שומטים את הקרקע מתחת רגלינו בהזנחתנו את חינוכם של הדורות הבאים ובכך שאנו מאפשרים להם לגדול אל תוך עולם, שהתקווה לשנותו הולכת וקטנה.

אמות המוסר שלנו מידרדרות. לא רק אלו החברתיות אלא אמות המוסר הערכיות: אנחנו מזניחים לא רק את החינוך אלא גם את מערכת הבריאות, את המוסדות הסוציאליים, את הסביבה בה אנו חיים ובתוך כך, גם את עצמנו, את ילדינו ואת כל העם הזה החי סביבנו. כל אחד ואחד מאיתנו, בחלקת אלוהים הקטנה שלו, מאפשר לדברים לקרות, בעצם המשיכו להתקיים מבלי לעשות דבר כנגד מה שקורה לנו.

וכך, ערב סתווי אחד, אנו מוצאים עצמנו יושבים מול מדורת השבט שלנו ורואים איך עידו תדמור החמוד והחתיך, גיי המחמד של ערוץ 2, מוכר בנזיד עדשים את כבשת הרש של יושרתו ותדמיתו הנקיה מרבב ונותן יד, לא סתם למסחטת הרייטינג והכסף של ערוץ מסחרי חסר בושה, אלא לשחיתות פשוטה ובוטה, חסרת תחכום, שאינה מנסה אפילו להסוות את עצמה כמשהו לגיטימי.

ולנו נשאר לומר רק: אם לראש הממשלה מותר, למה לא לעידו תדמור וצביקה הדר?

ואם להם מותר, אז למה לנו לא???.....

(נכון הבטחתי שתהיה פואנטה?!)

תחשבו על זה – שביתת המורים נמשכת ונמשכת כי יש מי שרוצה שהשביתה תימשך. פשוט, נכון? יש מי שהשביתה משרתת אותו. בעצם סביר להניח שיש הרבה יותר מאחד שבוחשים ומערבבים. אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים, יד רוחצת יד, הון, תקשורת ושלטון – את הכל תמצאו באי-מאמצי הנהגת המדינה לסיים את השביתה הזו שעולה לנו בעתיד המדינה – עלות יקרה בהרבה מכסף, זהב ונדל"ן.

עכשיו קחו שני צעדים אחורה ותחשבו איך יכול להיות שמערכת החינוך הולכת ומתדרדרת ומעמד המורים הולך ונשחק, ובכל זאת לא נמצאו מאז 95' מנהיגים שרואים בעתיד החינוך בעיה לאומית שיש לטפל בה ועכשיו!? עזבו אתכם ממנהיגים. מנהיג? אחד? אז נכון שמנהיגינו בעשור האחרון נרפים, אטומים ומטופשים, אבל מה אם הנרפות והרדידות המטופשת הן רק כיסוי נוח? לא, לא כסת"ח, אלא כיסוי מלשון הסוואה - הסוואה שבחסותה כבר מתוכנן המהלך הבא: הפרטת מערכת החינוך. נשמע לכם מרחיק לכת? ומה איתכם? האם אתם לא מתחילים להרהר באפשרות שמערכת חינוך מופרטת תהיה שמרטף יעיל יותר לילדיכם? האם יכול להיות שאתם חושבים בדיוק את מה שה"מוסווים", אלה שהמשך השביתה משרת את יעדיהם, רוצים שתחשבו?

בואו ניקח את יולי תמיר, לדוגמה. תמיר ללא ספק חסרה את עמוד השדרה הנחוץ לשרה הממלאת תפקיד בעת משבר. ובכל זאת, תמיר בוודאי אינה פחות מוכשרת, חכמה או משכילה מלימור לבנת, קודמתה. רק שללבנת היה גב מפלגתי. וזה עושה את ההבדל. לו הייתה תמיר זוכה לגיבוי ותמיכה מחברי סיעתה, היא הייתה אפילו יכולה לשפר במעט את מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. אבל לתמיר אין גב. בוודאי לא מאז "קנה" אהוד ברק את תפקיד היו"ר. מה שיש לתמיר בשפע זהו רחש של שמועות על ח"כים ושרים שמועמדים להחליפה. האם יתכן שיש שרים וח"כים מהעבודה (ואולי גם היו"ר), שלא טובת המדינה עומדת נגד עיניהם, ושמשבר החינוך הנוכחי משרת אותם מצוין?

ובואו ניתן גם הצצה על התקשורת. רן ליאור – כתב החינוך של ערוץ 10 ובלוגר צעיר, מסקר את שביתת המורים. אם ציפיתם מכתבנו לענייני חינוך להבין בחינוך, טעיתם. כתב לענייני חינוך, מסתבר, צריך להבין בתקשורת-המונים. או שמא נאמר תשקורת-המונים? ואת זה מבין ליאור היטב, לשמחת הנהגת המדינה ולרווחת זכייני הערוץ. ליאור משתלח במורים וביו"ר ארגון המורים באופן כה חד צדדי, שלא ניתן אלא לתהות כמה קשה היה לבחור בבית הספר. באחת ממהדורות החדשות בשבוע שעבר, למשל, כינה ליאור את המורים "פרובוקאטורים", וכל זה משום שאלה העזו להקים קול צעקה באמצע נאומו של אולמרט, שמתעקש לא להתערב במשבר המתמשך ובמשא ומתן. אז אולי צדקו נענע-10 שנתנו לרן ליאור במה נוספת בה יוכל להכפיל את כוח שולחיו, והשפיע קצת יותר על דעת ציבור ההורים המרוטים? אחרי הכל, מה שמשרת את ההנהגה משרת את התקשורת ולהיפך. לא?

זה כבר הפך ריטואל קבוע - אחת למספר שנים מנסה קבוצה ממערכת החינוך וההשכלה הגבוהה להרים את ראשה, ומושתקת ב"ליטוף" נבוט. פעם אלה המרצים, פעם הסטודנטים, פעם מורי ארגון המורים ופעם חברי הסתדרות המורים. אבל אל דאגה. מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה על סף מיתה. עוד מכה, עוד שתיים. תיכף גם הפרק הזה נגמר.

לאור הבלגאן החוגג בחיי שתינו לאחרונה, פספסנו את ציונם של כמה אירועים חשובים בחיי הבלוג הזה, (והודות להגר - לא פיספסנו אירועים חשובים בחיי המדינה, לפחות), כך שהפוסט הזה מיועד רק לציין את התאריכים ההם, ששכחנו לציין:

רוית חגגה יומולדת ב 25 לספטמבר ועפה לה לחו"ל לכמה שבועות כדי לברוח מהגיל המבהיל שהופיע בקלנדר.

הבלוג הזה חגג 4 שנות פעילות, ב- 22 לאוקטובר ושתינו פשוט שכחנו, מפני שאף אחד לא טרח לדרוש שנחדש את מנוי הפרו הנצחי שלנו.

והגר חגגה את יום הולדתה ברוב עם והדר, בתאריך- 31 לאוקטובר, שנה זו והפעם דווקא לא ברחה לשום מקום מחוץ לגבולות תל-אביב רבתי.

אז זהו, מזל טוב לכולנו.

אנחנו פה כבר ארבע שנים - ומתכוונות להמשיך ולנדנד עוד כמה שנים טובות, אם השינויים הבאים עלינו (לטובה?) לא יהפכו את הכל לבלתי אפשרי.

אמן!