כן כן. אני אוהבת את הטלפונים הסלולרים.

לא לא. לא בגלל תועלתם הרבה לתקשורת במאה ה-21, ולא בגלל שהם עושים את חיי נוחים הרבה יותר. גם לא בגלל שהם מעצבנים, מסרטנים, פוגמים, מנוונים ומאכלים.

אפילו לא בגלל שהם גאדג'טים מגניבים, יפים, מדליקים, צעצועים לכל דבר שצריך הרבה כישרון בשביל לעשות אותם ממש טובים, אבל צריך גם המון כישרון בשביל לעשות אותם ממש מכוערים וגרועים.

לא.

אני אוהבת טלפונים סלולרים, פשוט בגלל שהם גורמים לאנשים לחייך. לחייך בבוקר בפקק, לחייך בצהריים, בתור לאוכל, לחייך באמצע היום, מול מסך המחשב או בפינת החדר המלא והשוקק פעילות של יום עבודה, לחייך בערב, בדרך חזרה מהעבודה או בשעה שהם ממתינים למישהו או למשהו, בקור של ערב עירוני רגיל.

אני עומדת ברמזור, בדרכי לעבודה בבוקר, האוזניה תחובה באפרכסת האוזן וקול שאני אוהבת משעשע לי את שעות הערות הראשונות. במרצדס שמאחורי, איש מבוגר, בן שבעים לפחות, כולו קירח ומקומט, מחייך גם הוא אל האוזניה הנמשכת אל צד ראשו וברכב שלידי, בחורה צעירה מתגלגלת מצחוק, והיא לגמרי לבד באוטו. אולי היא שומעת את טל ברמן ואביעד קיסוס, אבל יותר סביר שהיא מדברת בטלפון ומישהו שהיא אוהבת, גורם לה להתחיל את הבוקר עם צחוק בריא.

נעים לראות פנים מחייכות סביבך ולרוב האנשים אין סיבה לחייך סתם כך על הבוקר, באמצע הפקק. בגלל זה, אני אוהבת את הסלולרים הקטנים והמעצבנים האלה. בגלל, שאת כל הנזק והניג'וס שהם גורמים, אפשר למחות בעבור חיוך אחד של בוקר, בזמן ובמקום שהם הכי לא צפויים... אלא אם אתה מדבר עכשיו בטלפון עם מישהו שעושה לך באמת טוב.

(ולא. זו לא פרסומת לספקי סלולר. זה פשוט בוקר שהתחיל טוב, בגלל שמישהו מסביבי חייך, במקום להחמיץ פנים אל האדום ברמזור).

הקדמה מוסיקאלית קצרצרה:

בעקבות דיון שהתנהל בתגובות, התכנסנו לדבר על ואגנר  (1813-1883) האדם והמלחין, שנחשב לנציג אחד משני הזרמים הבולטים של התקופה הרומנטית במוסיקה (נציג הזרם השני הוא ברהאמס).

ביצרותיו (המורכבות, מרתקות והארוכות) עשה ואגנר שימוש בטכניקות של הרחבה טונאלית ופריצה מסויימת של המרחב הטונאלי המוכר ('שיטוט הרמוני').  

אנטישמיות נוסח אירופה:

אין עוררין על כך שוואגנר היה אנטישמי, אבל יש להבהיר שדעותיו לא חרגו מה"נורמה" שהייתה מקובלת באירופה של אותן שנים. יותר מכך, רבים מהמוסיקאים והמנצחים איתם עבד ואגנר היו יהודים.

לדוגמה: על שלוש פרמיירות מתוך ארבעת חלקי "הטבעת" (מחזור אופרות), ניצחו מנצחים יהודים.

שופן, כדוגמה נגדית, שיצירותיו לפסנתר מושמעות ואהובות, היה אנטישמי קיצוני ולא הסכים שיהודים ינגנו את יצירותיו, או יאזינו להן.

כישרונות נוספים:

לבד מהיותו מלחין גאון, היה ואגנר ארכיטקט מוכשר ואף תיכנן ובנה את ביירוית' (משכן קונצרטים מפואר), המשמש עד היום בית לביצוע יצירותיו.

מוכשר פחות היה ואגנר ה"הוגה". הגיגיו ייזכרו לו בזיכרון היהודי-קולקטיבי, ויקשרו את ואגנר בטעות לתורת הגזע הנאצית. 

ואגנר, שהתקשה לדבר בציבור, נהג לכתוב הגיגיו.  את המאמר "היהודים במוסיקה" פירסם ואגנר לראשונה בצעירותו ב"כתב העת החדש למוסיקה" (עיתון שייסד שומאן), בשם בדוי. מאוחר יותר פירסמו בשמו, בעיתונות הגרמנית.

בגוף המאמר, במילים גבוהות ומשפטים מליציים, סבוכים וילדותיים, דן ואגנר בבעיית מתן שיוויון זכויות ליהודים, גלש לדחייה ממראה היהודי ואופיו, לתפילה בבתי הכנסת, שהיא, לדעתו, אומנות מאובנת, לשפתם ה"יהודית" החורקת, לאי התערותם בתרבות האירופאית, לזרותם, ועוד.

המרכיב העיקרי במאמר זה הייתה קנאתו הצורבת של ואגנר בשני מוסיקאים יהודים - מנדלסון ומאיירבר - שזכו להצלחה כבירה באותן שנים, בעוד הוא מפלס את דרכו כמוסיקאי צעיר.

וכך, במסווה של ניתוח ובניית תיאוריות יהודיות-מוסיקליות, מטיח ואגנר את זעמו בשני המוסיקאים, ומביאם כדוגמה לכתיבה יהודית אופיינית - חסרת עומק ורגש, פופוליסטית ושטוחה.

את מאמרו מסיים ואגנר בפנייה אישית ליהודים: "טלו נא חלק ושתפו עצמכם ללא סייג ביצירת גאולה הבאה רק תוך כדי השמדה עצמית. וכך נהיה מאוחדים בלי גבול, אבל קחו נא בחשבון שדרך אחת בלבד בכוחה לגאולכם מהקללה הרובצת עליכם: גאולתו של אחשוורוש - ההיעלמות!"

(יש לציין שוואגנר אומנם טרח והסביר שכוונתו במילה "היעלמות" הייתה להתבוללות, אך הנאצים קשרו את המילה להשמדה)

ואגנר ומפלגה הנאצית:

ואגנר נפטר שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, ולמרות זאת, לעם היהודי, אין מלחין המזוהה עם זוועות הנאצים ושותפיהם כוואגנר.

הנאצים, והיטלר בראשם, העריצו את המוסיקה שכתב וראו בה יצירה גרמנית-ארית מושלמת.

למעשה, טראומת ניצולי השואה, ששמעו את המוסיקה של ואגנר מתנגנת בטקסים ובצעדות המוות , היא הסיבה העיקרית לאי השמעת יצירותיו בישראל עד היום.

וכדי לחדד - "קארמינה בוראנה", יצירתו הצבעונית של אורף (1895-1982), שנחשב למלחין הרשמי של המפלגה הנאצית, מנוגנת ע"י הפילהרמונית הישראלית בכל פעם שרוצים למלא את היכל התרבות (והעובדה שמרביתנו איננו מבינים את המלל - בלאטינית - אינה מבטלת את תוכנו, שבחלקו הוא גזעני מובהק, ובחלקו האחר גס עד כדי פורנוגרפיה)

בערוב ימיו:

כך כותב ואגנר, ב - 1881,  למנהל בית האופרה של ברלין, לאחר שהואשם בחברות בתנועה אנטישמית: "אני עומד רחוק מאוד מהתנועה "האנטישמית" הנוכחית, ואני מכין מאמר שיוכיח זאת בצורה כה ברורה, ששוב לא יזכירו את שמי בקשר לתנועה זו."

ואגנר לא הספיק לפרסם מאמר זה, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, וכל השאר היסטוריה...

שני קטעים מ" Lohengrin"  של ואגנר:

      1   2

(ותודה אישית ל-ג' על העזרה והמידע)

הכותרת לפוסט הושאלה מתגובה ב Ynet.

והנה עוד כמה תגובות אקראיות להנאת הקוראים ולתפארת מדינת ישראל:

(לא נגענו, לא שינינו - הכל מדויק, כולל השגיאות) 

• כלבי השמאל נובחים והשירה הציונית מתקדמת.


• שאם בנה מפגין נגד המדינה - שיחזור ללא רגל.
  
• מגיע להם, כל מי שהיה שם ביקש את זה.
  
• לתת לחיילים צל"ש.
  
• מפגינים הדיוטים.
  
• הייתי מעדיף שהוא יקבל כדור בראש.

למבחר תגובות נוספות לחצו כאן

 "לא ידענו שהוא הולך להפגנה ואם הייתי יודע לא הייתי נותן לו ללכת", אומר אביו של גיל נעמתי.

לאורי נעמתי, ששמע לא פעם מבנו על יחס החיילים לפלסטינים, לא הייתה בעיה לשלוח את בנו לשרת שלוש שנים במחסומי צה"ל, אבל לו היה יודע על פעילות בנו בסופ"ש, היה מנסה לעצור אותו כי "מבחינת הסיכון שכרוך בכך, כאבא, אני לא מאושר מזה". 

תזכורת נוספת:

 בתחילה לקחו / מרטין נימולר 

בתחילה לקחו את הקומוניסטים, אבל לי לא היה איכפת כי לא הייתי.

מיד לקחו את הפועלים, אבל לי לא היה אכפת כי גם זה לא הייתי.

בהמשך עצרו את אנשי האיגוד המקצועי, אבל לי לא היה איכפת כי אינני איש האיגוד המקצועי.

לאחר מכן כלאו כמה כמרים, אבל מכיוון שאינני איש דתי גם כן לא היה לי איכפת.

עכשיו לוקחים אותי, אבל זה כבר מאוחר.

שלשום פגשתי אם שבנה עומד להתגייס בעוד מספר חודשים לצבא. בן יחיד לאם אלמנה. בחור צעיר. כמעט נער. 

הוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת, כמו חבריו.

שאלתי האם תחתום לו, ותשובתה נצרבה בלבי:

"אנחנו משפחה פטריוטית, אפילו לרגע לא עברה במוחי מחשבה לסרב לו" - כך אמרה. מילה במילה.

כנכדה לחלוציות הישראלית אין לי ארץ ושפה אחרת בה ארגיש בבית.

כאדם דימוקרטי אני מתנגדת למי שעובר על החוקי המדינה, אך תומכת בזכויות המיעוט. גם אם הוא מיעוט פלסטיני. 

כבת למשפחת השכול ההולכת וגדלה, אני יודעת כמה מעט סיבות נותרות להורה להמשיך בחייו אחרי מות בנו.

כאם לבת יחידה, אני שמחה שאני פטורה מהדילמה הזאת.

נטשו צללים. דום ציפורים

נומה בני, אפרוחי!

אל מצללי אופל תגור,

איתך כי אנוכי.

עברי הינך בני אך זהו

אושרך גם אסונך,

חוטר גזע עם הקדומים,

על העמים גאונך.

עודך נער תגדל תדע

גדולות עמך פעל,

אז תבינה נצורות יפעל

עת שמשנו יעל.

נודד תהיה במלא תבל

אך מולדתך אחת.

זאת אל תשכח: נסך ציון

עד רדתך שחת. 

אם גם יאחר יום הגאולה,

יצעד שעל, שעל,

אל תוואש, אסיר תקוה:

עוד שמשנו יעל.

על הירדן ובשרון

שם ערביים חונים,

לנו זאת הארץ תהיה -

ואתה תהיה בבונים.

ויום ינהרו נושאי דגל

אל תמעלה מעל:

אל מחנך בגיבורים -

כי שמשנו יעל!

יאור מזרח כנפי רננים

יצפצפו וירננו,

יחוור שחר ומקדם -

יעל גם שמשנו.

         (שיר ערש / ש. טשרניחובסקי)

להב הלוי, כרגיל, חד ומדוייק, חוסך לי את הצורך לחפש דרכים יצירתיות לבטא את התסכול ובכך, מפנה אותי לסדרת קללות משחררת ומיותרת לגמרי. הכושלאמאמאמאמאמא של המדינה הזאת.