שישי בערב, קליינשטיין והפסנתר. לולא היית זוג, שקדיה, הייתי לוקחת אותך איתי. היה כרטיס אחד מיותר. מצד שני, אולי יותר עדיף היה לך לא לבוא. הלכתי עם חברים. יותר נכון חברה, בעלה והחבר ההומו הפוליטיקלי קורקטי שלהם. (בחור מקסים אם כבר נגענו בנושא ויש לי עוד כמה מילים לומר בנוגע אליו - אבל זה לפוסט אחר).
ארבעה כרטיסים חיכו לנו בקופה. כל כרטיס, שוויו 120 ש"ח תבין ותקילין וכל הארבעה בקומבינה של הלייף, חינם אין כסף, סתם כי אנחנו מכירות את האנשים הנכונים.
תיאטרון חולון. אולם קטן ועבש, כסאות לא נוחים, אפס מקום לרגליים הקצרות ועדויות העקבים שלנו ותפאורה שנראתה, על פניה, כאילו אורגנה בחופזה של הרגע האחרון ובחוסר תשומת לב בולט.
הקהל מסביב בורגני, נע בין גילאי עשרים מוקדמים לחמישים מאוחרים וכולו נוטף סולידיות שבעה ומרופדת .
קליינשטיין והפסנתר שלו, מכוונים בול ללבן בעיניים של הקהל הזה.
רמי קליינשטיין הוא כל מה שרע, לדעתי, במוזיקה הישראלית של היום. הוא והריטה שלו, מלכת החינחונים משושן הבירה, הם הזוג המלכותי של אמצע הדרך המתחכם.
בניגוד לדץ ודצה, שמכוונים מראש נמוך מאד ואין בקצה אצבעם אפילו אפס קצהו של הכישרון, בו ניחנו רמיריטה, הזוג קליינשטיין הוא ברוך כשרון ואינטליגנציה ברמה שכל סצינה מוזיקלית \ אמנותית בעולם המערבי היתה יכולה להתגאות ולהתנאות בה. אלא מה, שניהם יחד וכל אחד לחוד, מסתפקים בבינוניות גלגל"צית מטמטמת, שמכוונת בדיוק אל הקהל שגדש אתמול את כסאותיו הספורים של האולם בתיאטרון חולון.
קליינשטיין הוא, כך נדמה, יוצר מחונן. כילד נחשב לעילוי מוסיקלי בתחום הפסנתר הקלאסי ועם הזמן גלש לעבר המוסיקה הפופולרית ומצא בה קרקע פורייה לכשרון שהוא משפריץ בטונות, בלי לחשוש ולו לרגע, שמא, כמו ביציותיה הספורות והמדודות של אישה, יאזל לו יום אחד, או יאבד את עוקצו.
לבדו על הבמה הקטנה, מצליח הקירח הקטן ומלא האנרגיה, למלא את החלל בצלילי הפסנתר וקולו המתורגל להפליא. החיוך והבייבי פייס הקליינשטייני, נראים בדיוק כמו שנשמעת המוזיקה שלו: פלסטיק מקסים, ששלמותו בחוסר השלמות המודע לחלוטין שבו.
נדמה שאין לרמי קליינשטיין שיר, (שבעים שירים הוא כתב והלחין עד היום, כך אמר, ולי זה נשמע מה זה מעט...), שאינו מוכר לאוזן הישראלית הממוצעת. הוא שר מתוך הרפרטואר שלו ושל ריטה וליטף את אוזני קהלו במלודיות מתחנחנות עד זרא. פה ושם הבריק עיבוד ייחודי למשהו מוכר, שעשה שימוש נכון בפסנתר, בקהל ובאינטימיות היחסית של האולם. לשלוש או ארבע דקות, התעורר האולם כולו כשרמי צירף אליו שניים מפועלי הבמה שלו, זמר וסקסופוניסט, לביצוע מלא חיים של משהו מוכר ואז, צנח הכל שוב, אל תוך אווירת השמאלץ המתחסדת של קליינשטיין והפסנתר המתחנף שלו.
רמי קליינשטיין, הוא כל מה שרע, לדעתי, במוזיקה הישראלית של היום. השמאלץ שלו, המלודיות הנינטיות, הטקסטים הנדושים שהוא אוסף אליו, הבינוניות המתלקקת שהוא משווק לנו בעטיפה של תחכום זעיר בורגני מזויף, הזניית הכישרון בעבור ליטרת הבשר של סלבריטאות מקומית עבשה.
שלושת חבריי התמוגגו להם בכסאותיהם הלוחצים והפליגו אחר כך לקפה ומאפה באיזו חורבה תל אביבית מעוצבת. אני הולכתי חרפתי ובחילתי הביתה, לשים משהו נורמלי במערכת ולחשוב על כל הדברים הטובים שאפשר היה לעשות, במאה ועשרים השקלים לכרטיס, אותם שילמו כנראה, מרבית הנוכחים בקהל, אותו ערב.
מזל שהתאורה, הסאונד ואפילו התפאורה, התבררו כהברקות בהופעה הזאת, אחרת, אנה היינו מוליכים חרפתנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
