תוצאות הבחירות אינן טובות לאף צד. גם לא למנצחים לכאורה. במיוחד גרועות תוצאות הבחירות לאזרחי המדינה, שבייאושם העדיפו לשבת על הגדר ולא לנקוף אצבע לשיפור המצב.

ניצחון דחוק לקדימה, הישג לא מספיק טוב לעבודה, החלשות נוספת למר"ץ.

לממשלה הבאה יהיה אולי סדר יום חברתי יותר, אבל יהיה לה גם סדר יום דתי יותר.

בשנת 81' הצבעתי לראשונה. בבחירות שאחרי המהפך.

כמרד-לייט בהורים, בסבים ובקיבוץ שהביאני עד הלום, הצבעתי מר"צ ולא לעבודה. מה שלא הפריע לי בד-בבד להיות הקול הנשי שמאחורי ג'ינגל הליכוד - "הפעם אתה חייב לבחור אם ממשיכים קדימה או חוזרים אחור". פרנסה, אתם יודעים.

בשנים שאחרי בחירות 81' טרחתי להסתיר את הסיפור ה"מביש". אם להצביע שמאלה מהעבודה נחשב לגבולי, הרי שלשיר את תשדיר הליכוד משמעו היה בגידה בכל ערכי החלוציות, ההתיישבות הקיבוצית והמולדת. ועוד בשביל כסף...

מאז זרמו הרבה פתקים בקלפיות. הסיפור הפך בדיחה. ועדיין, כשלפתע נזכרו הערב בערוץ הראשון בתשדיר ההוא, לרגע חששתי מה יגידו בקיבוץ.

כתבתי מספר פעמים בעבר על היחסים הבעייתיים שבין הון, תקשורת ושלטון, ובעקבות פניה שקיבלנו לפני מספר ימים להצטרף לחרם על ערוץ 2,  עולה השאלה – להחרים או לא להחרים?

ראשית, עלי לציין שכשיטה החרמה היא הדרך הפחות מוצלחת בעיני - הן מבחינת המהות והן מהסיבה הפרקטית.

מצד המהות, חרם, לתפיסתי, דומה באופיו לסתימת פיות, ולכן מקומו, אם בכלל, חייב להיות בשלב האחרון – אחרי הדיאלוג, ההפגנה והמחאה, ואחרי שמוצו כל האפשרויות להידברות ולשכנוע.

דוגמה מהימים האחרונים לתוצאותיו המעגליות של החרם אפשר לראות בטענתו של נתניהו על רצח האופי שעושה לו התקשורת. יש אמת בדבריו של נתניהו. התקשורת אכן שינתה את טעמה ואינה סוגדת עוד ל"אל הכלכלה הנכונה". אבל מי שאחראי להטמעת שיטת ההחרמות הוא נתניהו עצמו, אשר בתקופת כהונתו (הן כראש ממשלה והן כשר אוצר) עשה לא פעם שימוש בהחרמת ערוצי תקשורת שהעזו לבקרו או שהציגו חלופות להצעותיו. ב"ימי הזוהר" פעל החרם לטובתו – התקשורת, הזקוקה למידע ולקשר רציף עם הנבחרים, הכפיפה עצמה לגחמותיו וסתמה את פיותיהם של מתנגדיו. באופן זה נולדה המנטרה "ביבי הציל את כלכלת ישראל", הנשמעת מפיהם של אנשים שאין להם מושג ירוק איך באה הצלה זו לידי ביטוי, ומה והאם היו האלטרנטיבות כלכליות אחרות. אך התוצאה ההרסנית יותר של ההחרמה, שהיא הפכה אמצעי לצבירת כוח. והכוח, בדומה לסתימת פיות ורצח אופי, עובד לשני הכיוונים.

ההיסטוריה הפוליטית-תקשורתית רצופה בתחושת קיפוח ועוולה של צד זה או אחר במפה. במשך שנים (גם אחרי עלייתם לשלטון) טענו בליכוד שהתקשורת שמאלנית ואינה מייצגת את רצון הבוחרים. בעשור האחרון חל "מהפך" ושמאלנים חוו על בשרם התעלמות תקשורתית מהי.

הסיבה הפשוטה בתכלית לקשר האמיץ בין עיתונאים לנבחרי ציבור מצויה בעובדה שהתקשורת והפוליטיקאים ניזונים אלה מאלה. ובכל זאת קיימים שני הבדלים משמעותיים בין אופיו של הקשר בעבר לזה שבהווה:

1. אם בעבר אופיין הקשר בין עיתונאי למפלגה על בסיס אידיאולוגי, הרי שהיום, עם התגברות שליטת בעלי ההון בתקשורת, מתחזקת התחושה שמידת עצמאותו של עיתונאי, שפרנסתו תלויה בבעל המאה, פחותה מזו שבעבר.
2. מאבקים פוליטיים התנהלו בעבר בעיקר ברחובות ובכיכרות, שם נוצר קשר ישיר בין המפלגות לבוחרים. היום, כשאולפני החדשות והאקטואליה החליפו את הכיכרות, הופר האיזון, והפוליטיקאים תלויים הרבה יותר בתקשורת, המביאה את דברם לציבור.

לכאורה אמורות היו סיבות אלה לגרום לנו, האזרחים, לערנות יתר ולדרישה חד משמעית  מהתקשורת לשמור על כללי משחק הוגנים. אלא שהמצב בשטח הפוך – וכאן גם מגיעה הסיבה הפרקטית: מרבית העם היושב בציון רואה ב"כוכב נולד", פרסומות, "ארץ נהדרת", תשדירי בחירות ומהדורת החדשות "רצף שידורים" יומי, חסר גוונים והבדלים. כאן ושם קובעים בשבילנו מה ללבוש ולאכול, מי יהיה זמר השנה, איך להידמות לסלב התורן, ומי ישלח את ילדינו אל מלחמת ה"שלום וביטחון" הבאה. במצב הנתון של אדישות ופסיביות, יש סבירות נמוכה שחרם ישנה את דפוסי התקשורת והצופים. סביר יותר שהוא יוביל לתוצאה הפוכה ולרווח נקי של עוד כמה נקודות רייטינג לטובת ערוץ 2.

וכל זה מחזיר אותנו לצד המהות – לצד החושב, לצופה האחר, האקטיבי, המקשיב ומבקר, שדווקא הוא (והיא) חייב להיות נוכח בערוצי התקשורת הנגועים. להיות שם ולהקשיב. להקשיב ולהגיב. לא לעבור לסדר היום כאשר עיתונאים מדקלמים את מה שהכתיב להם הדובר הצבאי, לא לקבל כתורה מסיני את מה שמקיא "כתבנו הכלכלי", לא לשתוק גם כשהמוכפש שייך למחנה שתפיסותיו אינן תואמות את שלנו. כי רק כך, רק אם נהיה שם ונגיב ונבקר וננדנד, יש סיכוי שהמסר יחלחל ויעורר לדיון ציבורי, תקשורתי וחברתי.