בי אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו
(משפט שלמה, מלכים א', ג' 26)
שקדיה:
כמו רוב הקוראים, גם לי קל הרבה יותר להזדהות עם זוג חשוך ילדים שהמתין שנים לתינוק, ושאוהבים כפי שרק מי שהשתוקק שנים לילד משלו יכול לאהוב. התינוק הוא כל עולמם.
ואחרי הכל רובנו גדלנו על 'משפט שלמה' ועל מיתוס אהבת-אם שאינה תלויה בדבר, וקשה לנו לסלוח לאם שהפקירה את פרי בטנה, ועוד מעזה ומתעקשת לדרוש את ילדה בחזרה.
אבל כמו מרבית האמהות יש לי גם אמפטיה רבה לאישה צעירה ונטולת גב משפחתי תומך, המוצאת עצמה לפתע בודדה ובהריון.
האם יש כאן אחת שלא יכולה להבין את החרדות, את אי הוודאות ואת חוסר האונים?
החלטתו של בית המשפט העליון היא כנראה הרע במיעוטו. במצב שנוצר, שיקולי טובת הילד הם מעל לכל. ועם זאת, שאלת ההליך שבאמצעותו נלקח התינוק מאימו, עדיין מרחפת מעל הסיפור הזה כמו עננה שחורה ומעיקה.
בסוף שנות השמונים החליט בג"צ להחזיר תינוקת מאומצת לאמה הברזילאית, משום שזו הוכיחה שהתינוקת נחטפה ממנה. סיפורה של התינוקת קרולין-ברונה הסעיר בזמנו את המדינה. גם אז נאבקו הורים ביולוגים דלי אמצעים במאמצים, שעשו הכל כדי להפוך להורים. וגם שם, כמו כאן, דובר בילדה שאומצה בחודשי חייה הראשונים, ולא הכירה את הוריה הביולוגים, וספק אם אלה היו מסוגלים לתת לה את אותו בית החם ומטיב שהיה לה בבית הוריה המאמצים.
סיפורה של ברונה הוא סיפור עצוב וללא הפי-אנד. לוּ יכלה ברונה לבחור בעצמה, בוודאי הייתה מעדיפה לגדול בבית הוריה המאמצים. ובכל זאת, בית המשפט קבע שטובת הילדה אינה עילה להתעלם מהצדק והחוק – ונכון עשה. תפקידו של בית המשפט הוא לפעול ברוח החוק, ולא "לשחק" במגרשו של אלוהים.
אז מה נשתנה הפעם? במה שונה התנהגותו של השירות למען הילד – שניצל את האם הביולוגית באופן המעלה חשד ממשי לעבירה על החוק - מכל משרד אימוץ פרטי?
יש שתי דרכים בהן יכול השירות הסוציאלי לנקוט כשפונה אליו צעירה הרה ומבולבלת: האחת, להקשיב למצוקתה, ובמידת האפשר לתמוך ולעודד אותה לגדל את פרי בטנה; והשניה, הקלה יותר, לשכנעה למסור את התינוק אימוץ.
האם ייעודו של השירות הסוציאלי הוא "לסדר" תינוקות לזוגות חשוכי ילדים? בוודאי שלא!
תפקידו הוא בראש ובראשונה לעשות הכל כדי לאפשר לילדים לגדול עם הוריהם. פתרון האימוץ - חשוב ככל שיהיה - הוא תמיד המוצא האחרון.
נכון, ישנם לא מעט זוגות חשוכי ילדים הממתנים ועורגים לתינוק, ואותם זוגות עוברים מיון קפדני של השירות למען הילד, המבטיח שהם יהיו הורים טובים ומבוססים כלכלית. אבל, מצד שני, הסיפור הזה מלמד שעם קצת תמיכה, הקשבה וייעוץ הולם, אותה אם צעירה כלל לא הייתה מוותרת על תינוקה. וברור לא פחות שבעצם פנייתה לשירות הסוציאלי הייתה קריאה לעזרה. ובית המשפט גם קבע שלא מדובר באישה הלוקה בשכלה, או בעלת כישורי הורות נמוכים מהממוצע.
אז מה הסיפור?
הסיפור, בפשטות צינית, הוא שהשירות הסוציאלי מעדיף אימוץ על מַאֲמָץ.
הסיפור הוא סיפורו של תינוק תמים שנפל קורבן לרוח ה"ביבייסטית" המנשבת בארץ.
זהו סיפורה של חברה הבזה ומנדה אמהות חד הוריות, ומאדירה משפחות בעלות "ערכים יהודיים" ויכולת כלכלית מוכחת.
וזה כל הסיפור!
ובאופן אישי אני מאחלת לעובדי השירות למען הילד, שכה מיהרו להחתים את היולדת על ויתור על תינוקה, את אותם לילות ללא שינה שעברו (ועדיין עוברים) שתי אמהות, שני אבות, ותינוק מריבה אחד.
רוית:
שקדיה מעלי, אמרה את הרוב וכיסתה את הנושא היטב, כך שבעצם מה שנותר לי הוא, להביע את דעתי בתמציתיות ולהשאיר את העניין לדיון בחלון התגובות.
צודקת שקדיה בסימפטיה שלה לכל אחד מהצדדים. גם אהדתי מפוצלת ומתקשה למצוא לה מקום כאן או כאן אולם, וזה אולם לא קטן, קול ההגיון ואולי גם הרחם הלא מנוסה שעוד לא ייצר ילדים משלו, אומרים את דעתם באופן נחרץ למדי:
הורות זה לא משחק! העובדה שכל אחת מאיתנו יכולה להרות וללדת ושכל אחד מכם – הגברים – יכול להפרות אשה ולהיות, ביולוגית, לאבי בנה, אינה מכשירה איש מאתנו, להורות.
כדי להיות גננת או מחנכת בבית הספר, צריך ללמוד שנים ארוכות ולקבל הסמכה ממוסדות מוכרים המפוקחים ע"י החוק. איש מאיתנו לא ייתן את ילדיו בידי בעלי מקצוע שאינם אוטוריטות מוסמכות ומאושרות, אבל בשביל להיות הורה, אין צורך היום בשום הסמכה או מבחן. כל מה שצריך זה שק זרע ורחם פוריים והופ – אנחנו הורים.
בשנות השירות הצבאי שלי, נתקלתי במקרים מחרידים של התעללות בתוך המשפחה, בנערים ונערות שגדלו בבתים מפורקים והרוסים, שלא ידעו אהבת אם ואב מה היא ושמודל החיקוי שלהם היו פושעים, סרסורים, זונות ושאר מרעין בישין.
רק היום דובר בחדשות על זוג ילדות שהורחקו מהבית מפני שאמן העסיקה אותן בזנות. אלו ילדות קטנות. קטינות. אני נתקלתי באלה שנים אחר כך – כשכבר קשה היה מאד לתקן את המעוות.
ולא. אינני רומזת, שלו הושאר התינוק בידי הוריו הביולוגיים, היה גדל להיות פושע, מוזנח או אדם טוב פחות משיגדל להיות בבית מאמציו.
מה שאני כן אומרת הוא, שהורות היא לא משחק. הריון יכול להיות טעות ולעתים גורמים סביבתיים ימנעו הפלה בעוד מועד – אם הילד אינו רצוי, אבל מרגע שהושאר העובר להתפתח והלידה היא וודאות צפויה, יש עוד לפחות חצי שנה, לשקול את העניין, להפוך ולדוש בו ולוודא – מה בכוונתך\כוונתכם לעשות בילוד.
גם אחרי שנולד הילד מותר ואפשר עוד להתלבט ולהפוך בנושאו החוק אפילו מרחיק לכת ואומר – שבמשך חצי שנה מיום ההחלטה על המסירה לאימוץ (אם אינני טועה ואני לא מוצאת לזה סימוכין כתובים כרגע), ניתן להתחרט ולהפוך את ההחלטה על פיה.
אבל מרגע שהחלטת, ומרגע שמסרת את הילד, עלייך לדעת שאין חזרה. ילד אינו צעצוע. ילד אינו גבר בוגר שאפשר להרחיק ולקרב, לזרוק ולקחת בחזרה כאוות נפשך. ילד, תינוק בן יומו, הוא יצור חסר ישע התלוי בהוריו במאה ועשרים אחוזים, במשך כל שניה של קיומו הטרי והאומלל. כל ההחלטות וההתלבטויות כולן, צריכות להיעשות לפני בואו של היצור הקטן הזה לעולם.
שום תירוץ יפה נפש על דיכאון שלאחר לידה, על חוסר מוכנות נפשית וקשקושים ניו אייג'ים למיניהם, לא יכול או צריך להיות קביל, מרגע שהגיח הילד לאוויר העולם וחדל להיות עובר בבטן אמו ולכן, כך דעתי ואתם רשאים לחלוק עליה, אין ולא היתה להורים הביולוגיים זכות, לדרוש את בנם בחזרה, גם יומיים לאחר שנמסר לאימוץ.
ואגב: בעניין ידיעתו או אי ידיעתו של האב לגבי אבהותו: אני רואה בהריון שנהרה ללא ידיעת האב הביולוגי גניבת זרע ובלידת ילד ללא ידיעת אביו הביולוגי פשע שראוי שיכלל בסדר הדין הפלילי.
אין לאשה זכות לגנוב זרע ואין לה זכות להביא לעולם את ילדו של גבר, מבלי שאותו גבר יידע לפחות, שיש לו ילד.
טובת הילד עומדת תמיד – מעל הכל, אבל זכותו של אדם לדעת שצאצאיו חיים בעולם הזה, כמו שחובתו לאפשר להם את החיים הטובים ביותר שבידו לתת.
(משפט שלמה, גוסטב דורה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
