מאתיים שלושים ושלוש משפחות יחלו הערב במסע השנתי – יום הזיכרון, יום השנה, זר יום-הולדת על מצבה. ובין מסע האביב למסע הסתיו תתעצם דמותו של העלם שמת, עד שהחיים יחוורו למול יופיו שלא ידהה, מול תכונותיו שנופו מהן הטובות פחות, מול כישרונו שלעולם לא ימומש. ובעוד ההורים יתכנסו בכאבם, ידחקו האחרים מהמעגל. כי אין בן חי שיכול למלא את החלל שהותיר אח מושלם, ואין בת שתוכל להגשים את מה שהיה גלום בזה שלא נפגם. וגם ברגעינו המאושרים ביותר תלווה אותנו הדמעה שבעיני ההורים, על הבן שלא יאהב, לא יקים משפחה, שנכדיו לא ישתובבו על דשא ביתם. והשתיקה והריחוק ילכו ויתגברו. ורק זה שמת עוד ילכד אותנו למשפחה. משפחת השכול. ואין אשמים ואין צודקים ואין טועים.

שורות של מצבות לבנות מטופחות.

כחלק ממסע הפיספוסים הארצי שלי לאחרונה, פיספסתי אתמול את מרבית התחקיר של גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש בערוץ 2.

"מוסר השילומים" קראו לתכנית הזאת והיא אמורה היתה לעסוק בדרכים הרבות מספור בהן מדינת ישראל מונעת מניצולי השואה ומשפחות קרבנותיה, את הכספים והרכוש המגיעים להם על פי חוק, על פי כל דין מוסרי ועל פי נורמה שנקבעה במדינות אחרות בעולם, שנאלצות להתמודד גם הן עם שאלת היחס לניצולי שואה ולמשפחות הקרבנות.

כאמור - לא ראיתי ולכן לא אוכל להביע כאן דעה או לשפוך גידופים פומביים בנושא, אבל משיחת מסדרון ששמעתי הבוקר, כאן בעבודה, בין שני אנשים שכן צפו בתכנית אתמול, הבנתי שהעוול גדול משאנו מעלים בדעתנו ושבעצם, כרגיל, בעלי הכוח, ההון והשררה, יושבים על התחת, נהנים מהכספים הרובצים להם כאבן שאין לה הופכין ופשוט מחכים שאחרון הניצולים יילך לעולמו. כולה עוד חמש עשר שנים והם כבר לא פה. לא בעיה לחכות.

ובינתיים, כל שיש לי לתרום הוא השיר הזה, ששמעתי הבוקר לראשונה ברדיו. ריקי גל שרה בכוח ובשקט את המילים המצמררות האלה, שהבית האחרון שלהן מקפל בתוכו את הכל, כל האדישות, האטימות והכאב שלא מוצא לו ערוץ ביטוי אמיתי: "...קורבנות הם תמיד קורבנות, ניצולים נשארים אשמים, וחזן מתורגל ברגש, שר אל מלא רחמים."

או, כמו שאמר אחד הבחורים במסדרון הבוקר: "אולי באמת מגיע לנו שיזרקו עלינו איזו פצצה ויגמרו עם הסיפור הזה כבר..."

לראש השנה שלך
היה ריח עמום של שריפה
היו לך סרטים בשיער מסורק
של ילדת סמינר יפה

תמיד אוספים אתכם מחדש
הו כמה יפה השלכת
חיילים מהדקים אנשים בשורות
סופרים בקולות מתכת

ואבא שלך איתך שם
על רצפת העפר במגרש
פרוכת קרועה, השמיים שלו
יתגדל ויתקדש

קצין מדפדף בניירת
נועץ בך עיניים שקופות
קר לך נורא בידיים
אחיך מלביש לך כפפות

ואת אמרת שאת החג הזה
לא תוכלי עוד שנה לעבור
והיית צל מסתתר
מפרפר על קירות הכפור,
הלך וכבה הנר, דעך וכבה הנר
ואת ידעת שאת החג הזה
לא תעברי יותר.

קדימה נשים ימינה
נדחפת לשער ממול
וככה כל ראש השנה את עלית
לקרון האימה הנעול

קורבנות הם תמיד קורבנות
ניצולים נשארים אשמים
וחזן מתורגל ברגש,
שר אל מלא רחמים.