אין רוע גדול יותר מזה הגזעני, ואין נתעבת מגזענות הנמכרת בעטיפת צלופן ורוד ובמילים רכות.

קחו לדוגמה את המרקחת החמה מבית מדרשו של השר ליברמן: התוכנית להפרדת עמים, שכותרתה - "רק הערבים הנאמנים ישארו בישראל" (או בתרגום לעברית עכשיווית: "כמה מחברי הטובים ביותר הם ערבים...")

ואם לא הספיקה לכם הכותרת, הנה עוד כמה משפטים מיצירת המופת: "התוכנית מבוססת על עיקרון של הפרדת אוכלוסיות והפרדת שטחים, והיא חלה גם על ציבורים נרחבים מקרב ערביי ישראל. על פי תוכנית זו, ישארו בתוך מדינת ישראל רק האזרחים הערבים החשים זיקה ונאמנות מלאה למדינה."
 

עכשיו, יסלח לי השר הנאור על בורותי, אבל איך בדיוק קובעים נאמנות מהי, ואיזה מסלול יאלץ לעבור ערבי ישראלי כדי לקבל תעודת הכשר של "ערבי טוב"? ומי, לצרכי התעודה המזהה, יהיה ההורה האחראי לנאמנות בניו, האב או האם?  

אם במקרה נעלמה מעיניכם המילה הקטנטנה אך חשובה, שם בטקסט למעלה, קיראו שוב: "והיא (התוכנית) חלה גם על ציבורים נרחבים מקרב ערביי ישראל".

אתם הבנתם את כוונת המשורר?

ובאמת, כשחושבים על זה, למה רק ערבים? למה שלא נבדוק גם בציציות היהודים הישראלים ובקרב העולים? לך תדע אם שבע דורות לאחור לא היתה לילד איזו סבתא קוזקית-שמאלנית וחובבת ערבים לא נאמנים, שמערערת את זיקתו המלאה של העולל למדינה. 

קחו אותי לדוגמה, לכאורה יש לי זיקה מלאה למדינה, אבל, מאידך, זיקתי להנהגתה הנוכחית שואפת לאפס. אז איפה בדיוק אני ממוקמת? 

נאמנה/מתנדנדת/לא נאמנה/בוגדת? (מחקו את המיותר) 

ומאחר, והנושא באמת מורכב, למה שלא נלמד מבעלי ניסיון, ונקים אגף משטרתי מיוחד שיאכוף ויישם את התוכנית לפרטיה? זה הרי עבד מצוין ברוסיה, שלמנהיגיה מנסה כעת ליברמן למכור את משנת הנאמנות למדינה.

ועוד שאלה אחת קטנטנה - למה ליברמן מביא למנהיגים הרוסים דווקא את דוגמת ההפרדה הקפריסאית, ולא את ההפרדה נוסח סיביר, הזכורה היטב לכל יהודי רוסי שנחשד בעבר באי נאמנות?

ואחרונה ודי (בחיי) - למישהו יש הסבר איך קרה שהאיש הזה הפך לשר בישראל?

את הפוסט שיובא כאן כתבה נערה בת 13.

אני מודה שאני ממעטת לקרוא בלוגים של בני נוער, אבל אותה נערה השאירה כאן מספר תגובות בימים האחרונים, אז נכנסתי להציץ בעולמה. מצאתי עולם אכזרי, שונא, אטום, מבולבל ומפחיד.

ש-ו-א-ת  נ-מ-ל-י-ם!!!
היום דיברתי עם שני באייסי,והיא פתחה בלוג(ראו קישור ברשימת כבוד),קיצר..היא התחילה לדבר על לשרוף נמלים,אז שאלתי אם בא לה ללכת לשרוף נמלים,היא אמרה שסבבה,לקח לה שלושת רבע שעה להתארגן..ואז הלכתי לקנות מצית(מה לעשות?אין זכוכית מגדלת!וגפרורים מפחידים אותי..) וחיפשנו קן של נמלים,מצאנו אחד מפוצץ בנמלים(ועוד גדולות!הכי כיפ!)וכל פעם האש עלתה ושרפה לי ת'יד,אז לקחנו עיתון ושרפנו אותו ושמנו אותו על הקן..זה היה מצחיק!!חלק התפוצצו וחלק נמסו ואיזה אחת התקפלה(לא הבנתי עדיין מה הולך שם..)אחר כך הלכנו משם כי לא רצינו שיראו אותנו..אני חושבת לעשות את זה עוד כמה פעמים...
גם התחלתי להסתובב יותר עם שני,היא מצחיקה אותי!והיא נחמדה..
הלכתי לשיעור גיטרה,והייתי ממש גרועה..כי כמעט ולא התאמנתי השבוע,הייתי יותר מדי עסוקה,ואני מתחילה להתמכר למחשב....
ואגב,אל תגידו לי שאני אכזרית שאני שורפת נמלים..כי זה ממש כיפ,וגם ככה הם לא היו מספיקות לעשות כלום בחיים שלהן!
והגעתי למסקנה שאני אוהבת לשרוף דברים..בעיקר דברים חיים כמו נמלים,אבל רק נמלים,כי זה היצור החי היחיד שאין לי בעיה לשרוף...!
חשבתי גם להציף את הקן שלהן ולחשמל אותן,אבל זה יותר מדי מסובך..
אם למישהו יש רעיון..אז בבקשה..

תחושת הבחילה שאחזה בי כשקראתי את הפוסט התחלפה באימה כשהגעתי לתגובות, בהן מכנה עצמה אותה נערה (בגאווה) "היטלר של הנמלים", ואף טורחת להסביר את ההבדלים ה"עמוקים" שבין רצח לשריפה, ובין ערך (ואורך) חיי אדם לחיי נמלה.

הרבה שאלות מעלה הפוסט. שאלות על ילדים שחיים בצל מוות יומיומי, שאלות על חינוך ומערכת החינוך בישראל, שאלות על חברה שמפרידה בין אדם לאדם ובין דם לדם.

ומעל השאלות מרחפת עוד מחשבה מטרידה: "סופר גוגו" אומנם נערה צעירה, אך בנות גילה נחשבות בוגרות מספיק כדי לשמש ביבי-סיטר ולהשגיח על אחים צעירים...

* מעניין אותי מאוד לשמוע מה דעתם של אנשים צעירים (ונבונים) כמו פיטר ואחרים.

מאד הייתי רוצה לשמוע קצת דעות מלומדות בנושא הזה.

זה נשמע כמו צעד מעניין, שנעשה לאחר מחשבה רבה, אבל גם תחת מגבלות אדירות והתגובות לכתבה משקפות חילוקי דעות גדולים לגבי יעילותו ונחיצותו.

אין לי את הכלים, אפילו להתחיל ולשפוט את הנושא הזה ומכיוון, שהוא מעניין אותי באמת ובתמים, (בעיקר לאור שערוריית הודעות הזימונית החשופות של צה"ל, שנחשפה בתקשורת לפני חודשיים בערך), אשמח לשמוע כל דעה, מלומדת או חצי מלומדת  וכל הרחבה של פרטים, שמישהו יכול להרשות לעצמו לחשוף.
 

(התמונה, מתוך הכתבה בוואלה)

הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, כשאני מתעורר, הוא לומר "מודה אני". קודם כל ולפני הכל, תודה. תודה שאני חי. תודה שאני קיים. תודה שיש לי מה שיש לי ואין מה שאין. תודה שבכלל יש משהו. אחר כך כל היתר. אחר כך הדאגות והכעסים והיום יום. זה שם את הכל בפרופורציה, עוד לפני שהתחלת משהו בכלל. (עמיר בניון. ציטוט חופשי לגמרי)

מה לבלוג פוליטי חברתי לוחם ולביקורת אמנותית על זמר כזה או אחר שמזדמן לי לשמוע בהופעה? וואלה. לא ברור. אבל גם לא ברור מה לדנה ברגר, דני סנדרסון ונקמת הטרקטור, וליציאה מעזה.
תרבות היא חלק ממרקם החיים שלנו כאן, וככל שחלקה יהיה רב יותר, כך יהיה המרקם הזה עשיר יותר והזמן שלנו לעיסוק בשטויות כמו הרג ושנאה, יתקצר ויתמוסס.

עמיר בניון הוא מלך. איש קטן גדול, עם קול אדיר וצניעות מפתיעה. את הופעת הבכורה של סיבוב ההופעות הטרי שלו, ערך אתמול בערב, באולם שבקיבוץ נצר סירני. אולם קטן יחסית, אינטימי ודי רחוק מהפאר המדווח של חצר נצר עצמה. (לא הייתי שם מעודי).

התפאורה היתה מכוערת, הקלידים, הגיטרות והתופים היו מיותרים והאיש השקט שישב מאחור, בבגדים שחורים ועשה נפלאות בכלי נשיפה ובקולו המדהים, היה התוספת היחידה שלא בלעה והחרישה את בניון.
איש כל כך קטן, עם מטען כל כך קשה מאחוריו, (כלא, סמים קשים, דיכאון עמוק), שכל מילה בשיריו מבטאת את מי ומה שהוא, אין לו צרוך בכל הטררם האדיר שיצרו סביבו המפיקים המוסיקליים של המופע. כל מה שצריך היה, זה לשבת בשקט ולתת לו לשיר.

בניון צירף לבמה לשיר אחד ("ניצחת איתי הכל", מהאלבום החדש), זמרת אופרה בעלת קול מדהים שהרים את האולם הקטן במחי מיתר לרמות התרגשות מופלאות ובשיר אחר העלה לבמה, באקט שנראה ספונטני לגמרי, את אחיו, לבצע בדואט מפרק, את "את אינך". הקהל שרק, בכה, מחא כפיים וצחק ולקראת הסוף קם על הרגליים לרקוד, להתקרב ולגעת, באיש הקטן הזה, שאין לו אפילו שמץ של מניירה סלבריטאית בעצמותיו.

אני, כרגיל, הגעתי להופעה הזאת על תקן קומבינה, עם כרטיסים שמורים ומקומות בשורות הראשונות, אבל מחיר ההופעה, מסתבר, היה מינמלי, (60 ש"ח לכרטיס) והייתי משלמת אותו בשמחה לו רק עלה בדעתי שהופעה של אמן נחשב כל כך יכולה להיות, היום, כזאת זולה.
ביני לביני תהיתי, מה יהיה ההרכב ה"סוציו אקונומי" של הקהל בהופעה הזאת: מצד אחד, זמר מזרחי מובהק שבא ממה שאנחנו נוטים לכנות בהתנשאות 'השכבות החלשות ביותר'. מצד שני, כמו שאמרתי - לב הקונצנזוס. מושמע גלגל"צ סדרתי, אלבום זהב בתוך שבועות מתאריך יציאת הדיסק ומיקום ההופעה, באחד מגני האירועים הכי נחשבים ויקרים שיש במרכז הארץ. הימרתי על רוב אשכנזי בורגני, בגילאים של 22- 35 עם איזון מוחלט בין נשים לגברים.
הופתעתי למצוא הכל מהכל. צעירים ומבוגרים, צפונבוניות מעודנות ופרחות צווחניות, (שיואו, איזה חתיך! איזה מאמם! ווי אני רוצה לגעת בו..), המון גברים בקהל ששרו במלוא גרון גם עם הטונים הכי גבוהים אבל דומיננטיות מובהקת לנוכחות הנשית, שרקדה, מחאה כפיים, עינטזה ולבסוף גם שטפה את הבמה בניסיון לגנוב חיבור ונשיקה מהקטנטן הקירח הזה, שקיבל הכל בסוג של אדישות נבוכה, חושף התרגשות רק במספר הפעמים, שהתבלבל ונכנס לא נכון לשירים.

המילים של בניון מדברות הרבה באהבה. אהבה קורעת, מבתרת, טוטאלית וכואבת להחריד, אבל הן חופרות גם פנימה, אל הסם, אל ההתמכרות, אל הקושי של אדם מול עצמו, אל הבדידות ואל ההתעלות שבנצחון על עצמך.
בימים שבהם עבד עם מיכה שטרית, נוצרו היהלומים האמיתיים שלו. מאז נפרדו דרכיהם, העיבוד המוסיקלי שלו רע ועושה לו עוול נורא. עמיר בניון הוא יוצר מופלא, עם נשמה גדולה וקול חד פעמי. כל שנשאר הוא לגרום למפיק ולמעבד המוסיקלי שלו להיעלם, באקט חד פעמי של חסד, ואולי, בעזרת מי שלא יהיה, אפשר יהיה לחזור וליהנות מהאיש, שפותח הופעה ב"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים..." וסוגר אותה באותה דרך.
והלוואי ויכולנו, כל אחד מאיתנו, לגייס את הגדלות והצניעות, להתחיל כל יום בתודה על עצם קיומנו ולשאוב מכך, את הפרופורציות הנכונות, לדברים שאנחנו עושים ואומרים אחר כך. נדמה לי, שלו יכולנו, הארץ הזאת ואולי כל שסביבה, היתה נראית קצת אחרת משהיא עכשיו.