לפני כמה ימים העלתה שלי יחימוביץ' בווינט טור אישי העוסק באי-הלגיטימיות של הרפורמה בליסינג.

בטור שלה היא שוטחת טיעונים סדורים והגיוניים מאד כנגד הפגיעה בזכויותיו של מעמד הביניים, המורכב ברובו מעובדי הייטק או שכירים בעלי הכנסה סבירה ומעלה.

יחימוביץ' טוענת כי השכבה הזו היא הנושאת במירב נטל המיסוי בישראל בעודה נאלצת להיאבק ולספק לעצמה רמת חיים נורמלית, בתוך מדינה שכל מערכותיה התומכות והבסיסיות קורסות, בזו אחר זו.

מבלי להגרר לפולמוס הלא פתור לגמרי על נושא הטבות המיסוי בליסינג או הטבות מיסוי בכלל, כדאי שנסתכל לרגע, לשם שינוי, פעם אחת בשנה, לרגל התאריך המצויין למעלה, גם על מצבם של אותם אזרחים עובדים, הנהנים מההטבה הזאת ונבחין במיקום הבלתי אפשרי אליו נדחקו בחברה הישראלית של המאה ה 21:

בישראל של שנות השבעים, היה מעמד הביניים מורכב, כמו היום, משכירים ומעצמאים, שהתפרנסו מעבודתם ולא מגלגולי כספים או מניפולציות פיננסיות כלאה ואחרות. אנשים עמלים, לא בהכרח קשי יום, אבל כאלה שהרוויחו כל שקל בזכות עבודתם הם.

רוב השכירים של אותן שנים, היו חברי הסתדרות העובדים ונתמכו ע"י ארגוני עובדים בסדרי גודל משתנים. לא היו אז מכורות היסטריות, לא היו אופציות ולא היו בונוסים של מיליוני שקלים בסוף שנה, גם לא היו כמעט הטבות של רכב צמוד, טיסות לחו"ל, נופשים מפנקים וכדומה. השכר היה ממוצע, מספיק כדי להתקיים בכבוד ולחסוך בהגיון, צבירת הפנסיה היתה מובטחת – גם אם לא ברמה של ביטוחי מנהלים ופיצויי פרישה או פיטורין ענקיים, והבטחון התעסוקתי היה כזה, שאדם יכול היה לראות עצמו מגיע לגיל פרישה במקום עבודה אחד, כמעט ללא חשש.

אני לא מכירה את נתוני האבטלה של תחילת שנות השבעים בארץ וגם לא את נתוני האינפלציה, תשלומי הביטוח הלאומי ושכר המינימום (אם היה כזה מושג בכלל לפני 37 שנה...), אבל אני יודעת בביטחון די מלא, שדאגותיו של הפרט בישראל של תחילת שנות השבעים, לא היו דאגות פרנסה או השרדות, אלא יותר דאגות של ביטחון אישי ולאומי, וקשיים שהתרכזו בחיי יום יום שהציעו פחות פינוקים ונוחיות משמציעים החיים בשנת 2007.

הרכב מעמד הביניים של היום, אינו שונה בהרבה מזה של שנות השבעים: מאיישים אותו אותם שכירים ועצמאים בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שאיישו את שורותיו לפני שלושים שנה, רק שהיום סיכויי השרידה שלהם בעמדתם ובמעמדם, קטנים בהרבה.

להיות עצמאי במדינת ישראל של המאה הזו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. המערכת עובדת נגדך בכל כך הרבה דרכים, שסיכוייך להרים ראש ולעבור את משוכת העוסק הזעיר\בינוני אל עבר ביטחון כלכלי והטבות מיסוי סבירות, שואפים לאפס.

להיות שכיר, (ולא עובד קבלן) בישראל של היום, זו משימה לא פחות מורכבת. קחו לדוגמא את עובדי ההיי טק: משכורותיהם גבוהות בכמאה אחוז משכר המינימום במשק ולרוב אפילו במאתיים או 300 אחוז ממנו. יש להם כסף לדירה נאה, לחינוך סביר עבור ילדיהם, לרכב צמוד, לטיסות לחו"ל, לנופש באילת פעם – פעמיים בשנה. החיים שלהם מסודרים.

אמנם הם משלמים בין 35 ל 50 אחוז מס הכנסה, משלימים מכיסם את חינוך ילדיהם, את כיסוי הביטוח הרפואי שלהם, את הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, את עלות השמירה על הילדים אחרי שעות הלימודים בבית הספר, את הפנסיה שתבטיח את עתידם לעת פרישה וכן הלאה וכן הלאה תשלומים, שבמדינה נורמלית אינם נחשבים למותרות – אלא לבסיס נורמלי והגיוני לחיים שאינם מתמצים בשרידה גרידא.

אבל מה קורה לשכיר כזה, כשהחברה שלו מחליטה, מסיבה כזו או אחרת, על קיצוצים ופיטורים, או כאשר הוא פשוט לא מסתדר עם המנהל הישיר שלו? מה היא רמת הביטחון התעסוקתי של שכיר המועסק דרך חוזה אישי במקום העבודה שלו? האם המשכורת הגבוהה, התנאים הסבירים וההטבות המזדמנות, מפצים על חוסר היציבות והביטחון העמוקים כל כך, שכרוכים בעבודה דרך חוזה אישי?

האם יש בעצם הבדל אמיתי בין שכיר בחוזה אישי – לבין עובד קבלן?

האם אין עובדי הקבלן פשוט שכירים בחוזים אישיים – של הקבלן המעסיק?

והאם, כשאנחנו מתעלמים לרגע מההסטוריה של קבלנים מקפחים, יש הבדל אמיתי בין מעמדם של עבדי החוזים האישיים לזה של עבדי הקבלן?

מדינת ישראל של עשרים השנים האחרונות, הפשיטה את אזרחיה כמעט מכל ההגנות הכלכליות והחברתיות שהשכילו לבנות לעצמם מאז הקמתה ומתעללת היום, מעשה יום ביומו, בגופה סחוטה ומרוטה של אזרחים תלושים, מבוהלים, החרדים לקיומם המיידי ואינם פנויים לשים לב לתמונה הגדולה המצויירת בבירור אל מול עיניהם: המדינה שלנו הופרטה והיא כבר מזמן לא שלנו. מדינת ישראל שייכת למשפחת עופר ולמשפחת אריסון, למשפחת ורטהיימר ולמשפחת לבייב, לדנקנר, לנמרודי, לשוקן, למוזס, לאוליגרכים ולכל מי שה"פרוטה" בכיסו.

מהפכת ההפרטה שעברה עלינו בעשור האחרון אינה שונה בהרבה מהמהפכה התעשייתית, כשמסתכלים עליה מנקודת המבט של שעבוד העובדים וניצולם. שום רכב צמוד ושום בונוס שמן לא יכולים למחוק את או לטשטש את החרדה הקיומית הבסיסית כל כך, של אדם היודע שהמרחק בינו לבין קו העוני, הוא בגובה שתי משכורות וקצבת אבטלה אחת, ותאמינו לי, כל עובדי ההייטק, בלי יוצא מהכלל, נמצאים במקום הזה. גם כשהם מרוויחים 30 אלף שקל לחודש.

אז קום התנער עם עבדים נטול זכויות וקח לידיך שוב, את מושכות המדינה בה אתה חי , או שיום אחד תמצא את עצמך נרמס תחת טלפי החזירים המובילים אותך היום.