את המשפט שבכותרת אמר אמש בן משפחתו של החייל פבל סלוצקר ז"ל, מדימונה, שנהרג בתקרית ליד כרם שלום. משפט קשה ונוקב, שיש בו יותר מכאב וצער לילד שנפל.

אין לי מושג כמה בנים של פוליטיקאים שירתו ומשרתים בצבא ובאיזה תפקידים, ולא בדקתי כמה בנים של פוליטיקאים נפלו יחסית לאוכלוסיה. זה גם לא העניין. יש משפטים שמרגע שנאמרו הם הופכים לאמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור, פשוט משום שהם משקפים את תחושת הרוב.

הסיסמאות "כל העם צבא" ו"צבא העם" הושרשו עמוק בנרטיב הישראלי. ולא בכדי. בן-גוריון (כמו גם המנהיגים שבאו אחריו) הבין שללא צבא חזק ואיכותי, וללא המוטיבציה של חייליו, לא תשרוד מדינת ישראל.  וצבא כזה לא היה יכול לקום ללא ערכי סולידאריות ושוויון, והאמון המלא של ההורים, השולחים את ילדיהם, ויודעים כי דאגת המדינה לאזרחיה וילדיה עומדת תמיד (וללא תנאי) בראש סדרי העדיפויות.

לנוכח התהליך החברתי-כלכלי שהתרחש כאן בשנים האחרונות, ולנוכח הפערים הנוראים והזלזול בחיי אדם ובאיכות החיים, המשפט הנ"ל לא באמת מפתיע. אם כבר, מפתיע שלא נאמר עד עתה. האם ביבי, אביר הכלכלה הנכונה, באמת חשב שניתן לדרוס ברגל גסה את הביטחון הכלכלי של משפחות וילדים מבלי לפגוע במרקם החברתי העדין? האם אולמרט או הירשזון עדיין מאמינים שמשפחות הנאבקות יום אחר יום רק כדי לשרוד, מרגישות מחויבוּת להקריב את היקר להן מכל למדינה המתנכרת ומבזה אותן?

במדינה ה"מתהדרת" בשיא המשפחות העניות במערב, בעוד מיעוט בעלי ההון הולכים ומתעשרים; בחברה בה החלשים אינם נספרים; ובמקום בו חינוך הילדים הופך לא רלוונטי אם לא התמזל מזלך להיוולד למשפחה או השכונה הנכונה, השאלה שצריכה להישאל אינה מדוע משפחתו של החייל שנהרג מרגישה כפי שהיא מרגישה, אלא כמה זמן ייקח עד שתחושות אלה יחלחלו גם לעומק הצבא.

ומול הפשלות הצבאיות האחרונות, חייב שר הביטחון – זה שכינה עצמו עד לא מזמן "אידיאולוג חברתי" - לתהות האם אלה סתם תקלות, או שמא "צבא העם" אכן מתדרדר לאותו בור אפל אליו שוקעת המדינה.

אתמול התאבדה רפונזל.

מותה לא בא בהפתעה למי שקרא את דבריה בימים האחרונים. לא ניתן היה להצילה מעצמה.

את רפונזל פגשתי פעם אחת - ערב הפגנה שלא התקיימה, עת המתנו, רוית ואני, ברחבת בית המשפט למשתתפים נוספים שלא הגיעו. היא ניגשה ושאלה האם גם אנחנו מחכות למפגינים. פגישה של כמה דקות. כמה משפטים לא מחייבים, וכל אחת הלכה לביתה.

עיקר היכרותי איתה הייתה דרך הבלוג. קוראת שקטה עפ"ר. זה לא היה קל. אני מודה שלא תמיד היה בי הכוח להתמודד עם כאבה הנורא. כמעט ולא הגבתי.

ובכל זאת, סיפור חייה היה כזה שלא ניתן להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה.

קשה להבין מדוע כה התעקשה רפונזל לדבוק בבלוג - ביתה הווירטואלי. ברור היה שהמקום לא טוב בשבילה. היא נעה בריטואל קבוע וידוע מראש של נפגעת ופוגעת, קורבן ומקרבן, כותבת ומוחקת.

אולי – כמו רבים אחרים – קיוותה למצוא כאן את החום, האהבה והאמון, שכה התקשתה למצוא בעולם שבחוץ.

בחודשים האחרונים, לרגעים, נדמה היה שמצאה את דרכה. מתהום המחשכים עלתה רפונזל שונה.  רגישה למצוקת החלשים, פעילה חברתית.

ושוב סערה גדולה שסחפה אותה אל מותה הטראגי.

רפונזל הייתה חולת נפש, אך הייתה גם אישה אינטליגנטית ומבריקה, שהטיבה לכתוב ונגעה בליבם של קוראים רבים. ועכשיו, בתום הקרב, ראוי לשקול להעלות את בלוגה שנמחק (ולו גם חלקים ממנו). נדמה לי שמגיע לה לפחות זיכרון זה.

נוחי בשלווה, רפונזל.